לרקוד – פרק 64 (1D)

-כעבור שבועיים-

אור\נייל

אני מסיימת את ההכנות האחרונות לחתונה של הארי ושובל היום, אני מורחת על שפתיי את האודם הבהיר ומסיימת בכך את הכנותיי מאז שהתעוררתי הבוקר.
גם היום אני ואביה הברזנו מבית הספר, בזמן האחרון אנחנו מחסירות מלא ימים, אבל זאת השנה האחרונה שלנו בתיכון עברנו את כול המבחנים, עכשיו מותר להבריז כמה שרוצים.
"אור קדימה… כמה זמן לוקח לך להתארגן?" אני שומעת את קולו הגברי של נייל קורא לי מסלון הדירה המשותף שלנו, אני לוקחת נשמה עמוקה ומעלה חיוך על פניי, אני כול כך שמחה בשביל הארי ושובל.
אני יוצאת מחדר השינה שלי ושל נייל מכבה את האור וצועדת אל עבר הסלון והמבואה הראשית, קול נקישות עקביי נשמעים בקול ברחבי המסדרון, דמותו של נייל נגלת לפניי לבושה בבגדים אלגנטיים שמחמיאים לו.
מתוך הרגל תמידי הוא מעביר יד בשערו הבלונדיני המחומצן ומחייך ישר איך שהוא רואה אותי, סורק כול סנטימטר וסנטימטר בגוף שלי המעוטר שמלת מיני שחורה בעלת מחשוף ועיטורים בזהב לכול אורך השמלה הקצרה.
"את כול כך יפה" הוא מלמל בחיול ומנשק את שפתיי קלות כשאני נעמדת לצדו ומשלבת את ידי בתוך ידו השרירית והחמה, "קדימה נייל, אנחנו בסוף נאחר" אני מצחקקת ומושכת אותו אל עבר דלת הדירה הבהירה.

אנחנו נכנסים אל אולם הכנסייה הגדול והמואר באור לבן ורך, כולם כבר יושבים בשורות הראשונות של האולם הגדול.
החתונה מצומצמת נורא, רק האנשים הקרובים ביותר הגיעו והוזמנו, אני ונייל, אביה וזאין, נועם וליאם, אימא של הארי ואחותו הקטנה ג'מה, אבא של שובל שלא נראתה באופק.
אני ונייל התיישבנו ליד אביה וזאין, אביה חייכה חיוך דבילי ונראתה על סף דמעות, עיניה החומות נוצצות מהדמעות שנאגרו בעיניה.
"עד כדי כך מתרגשת?" אני שואלת אותה בחיוך החושף טור שיניים לבנות וישרות, היא מהנהנת בראשה, אביה מאז ומתמיד התרגשה בחתונות ואהבה אותן כול כך , אחרי הכול אביה היא הבחורה הכי רגישה וחזקה נפשית שאני מכירה.
זאין עטף מסביבה יד שרירית ומשך אותה לחיקו כשהוא מצחקק, "יום אחד אני ואת נהיה שמה במקומם" אני שומעת את קולו הגברי של נייל לוחש באוזניי, ניתקתי את מבטי מזאין ואביה פונה להביט בנייל בחצי מבט כשראשי מופנה אל עבר ידינו השלובות בחוזקה.
ליבי קפץ ודילג על פעימה הכרחית, "נייל הורן הרגע הצעת לי נישואים?" אני שואלת בציניות מרימה את מבטי מידינו השלובות, הוא צוחק בשקט, קולו הנעים מעביר זרמים לכול אורך גופי הצמוד אליו.
הוא נושק קלות למצחי, והדבר היחידי שעובר במחשבותיי, במוחי, בדמיוני, זה אותי בשמלת כלה עומדת להינשא לגבר של חיי.

*

"אני אוהב אותך" אני לוחש לאוזנה, יודע שקולי מעביר צמרמורת לכול אורך גופה הרזה, אני מחייך בדביליות, אני כול כך אוהב את הבחורה הזאת, אני מוכן לתת את חיי למענה.
רעש של דלת נפתח ושיר חתונה מוכר וקיטשי מתחיל להתנגן ברקע, כולם קמים על רגליהם, כולם מפנים את מבטיהם אחורה ורואים את המחזה הכול כך יפה שלנגד עינינו.
שובל לבושה בשמלת כלה לבנה וצחה אוחזת בזרועו של אבא שלה שמוביל אותה אל עבר הארי הלבוש בחליפה אלגנטית, העומד ליד הכומר ומחייך את החיוך הכי גדול שלו, חושף את גומות החן העמוקות שחורצות את לחייו השזופות.
שובל מגיעה לצד הארי ואבא שלה חוזר לשבת ליד אימא של הארי ואחות של הארי ג'מה, הכומר מתחיל לדבר וכולם מתיישבים חזרה על הספסלים.
"התכנסנו כאן, לאחד שני גורלות לגורל אחד" התחיל הכומר לשאת נאום ארוך ומשעמם כמו בכול טקס נישואים שהוא לוודאי עורך.

"אני מסכים" הארי חותם את הנדרים, אי אפשר שלא לחייך בדביליות שהכומר מורה לו לנשק את הכלה, הוא מנשק את שובל על שפתייה וקולות התלהבות מהדהדים באולם הכנסייה.
כולם קמים ממקומותיהם, רצים אל עבר הארי ושובל ומחבקים אותם חזק, מאחלים להם את כול המזל שיש בעולם.