נשלחת לשם… עונה 2 פרק 8 -אפלה-

המשכנו לרוץ פנימה לעבר הקולות
~נקודת מבט דנה~
נושאים אותי על הגב, בחורים גדולים, בעלי גוף גבוה, לבושים שחור, הם לא היו ערבים, הם לא היו טרוריסטים, הם היו…
~נקודת מבט של זוהר~
הם נשאו אותי, ניסיתי להתנגד, הוא היה חזק, הסתכלתי על האחרות עייפות, כאובות, חלשות ואני ניסיתי עוד
הם הגבירו את קצב הליכתם…
~נקודת מבט קייטי~
הייתי חלשה, בקושי נשמתי, הרגשתי חניקות, חשבתי שזהו זה הסוף, אבל למה?
אני לא רציתי ללכת בלי לומר ללואי שלום, בלי לנשק אותו נשיקה אחרונה, בלי, הסתכלתי על השאר, זוהר ניסתה להתנגד, מיקה עדיין הייתה מעולפת, לדנה היו סימני חשיבה, שירה כל הזמן בדקה את מיקה
״תעזבו אותנו כסר!״ צעקה שירה מתחילה לבכות
הארצי לה סימן שלא להיות בשקט, יכל להיות יותר גרוע…
~נקודת מבט ליאם~
״לאן הם הלכו?״ שאל זאין מסתכל באפלה
״לא יודע״ אמרתי בקול מיואש, האור היה חלש ראיתי קיר, נשענתי על הקיר עם הגב וככה התיישבתי, מעוצבן, עצוב, הסתכלתי על לואי, הילד הילדותי שבו לפתע נעלם הוא התחיל להיות רציני.
״טוב נו בואו נמשיך!״ לואי אמר והושיט את ידו אליי
קמתי בעזרת ידו והמשכנו ללכת, הקולות לא הפסיקו אך נשמעה צעקה, התחלנו לרוץ
״זה לא טרוריסטים״ אמר זאין
״איך אתה יודע?״ שאלתי
״אין להם נשק״ זאין אמר ״רק שוקר חשמלי״ הוא המשיך
״אז מי הם?!״ שאל לואי בפליאה כאשר אנחנו ממשיכים לרוץ אנחנו שומעים קולות צעקה, 4 קולות שונים, את כולם זיהינו
הראשון היה של שירה
השני של זוהר
השלישי של דנה
והאחרון של קייטי
רק מיקה לא אמרה כלום, חששתי והגבתי את מהירותי הרגשתי שאני באותו מקום, לא זז, אנחנו לא מצליחים להשיג אותם, איך המחסך כל כך גדול?! חשבתי
״הצילו!!!״ צעקו אבל זה לא היה קול מוכר
״יש פה עוד אנשים״ אמרתי בפליאה ממשיך לרוץ ולבסוף מתאייש…