התאהבתי בערס…עונה 2 פרק 3

״צאי כבר מהמיטה״ מאי ליטפה אותי.
ישלך ילדים.את לא יכולה להזניח אותם כל כך.
אני לא מאמינה שאני חושבת את זה אבל כואב לי,כואב לי להסתכל עליהם בכל פרט הם מזכירים את אושרי, האף שלהם העיניים שלהם הפה שלהם.קשה לי.
הקטע הכי מוזר,הסיוטים פסקו. הסיכויים שלי ללוקמיה ירדו ל60% ואיפה אושרי עכשיו.
״ הוא הבטיח לי״ מילמלתי ובכיתי.
״דיי יפה שלי! תחשבי שגם הוא רוצה שתטפלי בילדים,שון צריך להפוך לסטוציונר מספר אחד!״ היא אמרה וצחקה.
״שושלת מוצפי״ אמרתי וצחקתי. נזכרתי איך בפעם הראשנה צעקתי לו אני לא אחת הזונות שלך!
ובסוף הוא עשה אותי בשירותים.
״ מאמא״ דני אמרה וצחקה.
״מי חיים של אמא?״ את רוב היום העברתי בלפצות את המלאכים הקטנים שלי.

״אה נהפכת לאמא הכוסית מספר אחד לחשוב שלפניי חצי שנה בכיתה במיטה..תראי אותך עכשיו״ מאי אמרה וצחקה .
הייתי עם שורט שחור וגופייה לבנה נופלת עברתי הזריז על המחליק( כן סתמו אני עדיין ילדה)
הורדתי את הטבעת.כאב לי ללכת איתה.
שמתי את שניהם בעגלה המיוחדת שאושרי בחר ויצאתי לעשות איתם סיבוב .
הם כאלו חמודים הם התלהבו.
״מי מלאכים של אמא?״ שאלתי אותם.
״איפה אבא?״ דני שאלה אותי.
עצרתי בבום את העגלה.הם מדברים אבל הם בחיים לא שאלו את השאלה הזאת.
״אבא נלחם בשבילנו ועושה רע לאנשים הרעים״ אמרתי וליטפתי אותה,לכל אחד מגיע לחיות באשליות.
״סליחה גברת״ איזה מישהו אחד צעק לי ורץ אחריי.
״מה?״ הסתובבתי הוא היה מופתע,בטח חשב שאני איזו זקנה.
״הבקבוק של התינוקות שאת עושה עליהם בייביסיטר נפל״ הוא אמר והושיט לי את הבקבוק.
״אני לא עושה עליהם בייביסיטר,הם שלי.״
״באמת? בת כמה את ?״ הוא שאל.
״21״ עניתי באדישות.
״26״ הוא אמר וחייך.
״ואיפה החמור שהכניס אותך להריון?״ הוא שאל.הוא תסכל על היד שלי.
״החמור,שהכניס אותי להריון הוא בעלי, וכשחושבים על זה,אתה זה שקורא חמור למי ששירת את המדינה קרע את התחת שלו ומת בשביל שתחייה פה. אתה החמור היחיד פה ״ מילמלתי והלכתי.
״סליחה,יו לא ידעתי אני כזה מפגר לפעמים ״ הוא אמר והלך אחריי.
״שמתי לב״ אמרתי באדישות.

״תגביר״ צעקתי לדור.
המלחמה נגמרה סופ סופ.
״מקריאים בחדשות את השמות של הנופלים את באה?״ הוא שאל אותי.
״ את מאמינה שמחר את בת 22?״
״סתום״
חיפשתי אושרי,אושרי מוצפי .
לא הקריאו את השם שלו. לשמוח? לא לשמוח ?
מתי הילדים משתחררים מהמעון?״ הוא שאל אותי.
״ארבע לידור אוסף אותם״
שנתיים עברו מאז המלחמה המזויינת הזאת שנתיים שלא ראיתי את בעלי. דור הוא כזה מושלם!
למרות שהתחלנו ברגל שמאל כזאת הוא הידיד הכי טוב שלי,הוא ממש מבין אותי אשתו מתה מסרטן ולא אכפת גדול ממני בחמש שנים הוא הכתף שהייתי צריכה לבכות עלייה.
״סופי ?״הוא שאל אותי והתקרב אליי.
״אה?״ שאלתי אותו לא מבינה. הוא דפק לי נשיקה.
כמה זמן לא נישקו אותי.כל כך התגעגעתי לזה. רגע.
״זה ממש לא בסדר״ מילמלתי ועליתי לחדר .
מה עשיתי? פשוט .אני מאוכזבת מעצמי.
ירדתי אחרי חצי שעה בערך אולי יותר .הוא לא היה שם.
״אבא״ שון אמר. לידור כבר החזיר אותם? רק שתיים וחצי מה יש לו.
הלכתי לראות מה איתם. כל הזמן אומרים אבא אבא ואין לי את הלב לספר להם שאין אבא.
החלפתי לשורט שחור וחולצה אפורה שגזרתי וקוקו.
״אמא כאן״ אמרתי מרחוק.
הוא עמד מולי.מחייך. איך הוא מעז. עם המדים האלו שלו.
ברחתי לחדר.אין מצב.אני מדמיינת.
הוא בא אחריי שתיי שניות.
״אהבה שלי אני כאן. הוא אמר והתקרב אליי.
התחלתי לבכות לא בכי של שמחה או עצב בכי של כעס. כל כך כעסתי עליו.
״חתיכת בן זונה! חשבתי שאתה מת״ צרחתי עליו והדמעות ירדו וירדו.
התחלתי להכות אותו אגרופים בחזה ידעתי שזה לא מזיז לו. לא הפסקתי לבכות.
״ אני שונאת אותך!״ צרחתי לא הפסקתי ,כמו תקליט שבור.הוא תפס לי את הידיים ומנע ממני להמשיך להכות אותו.
והוא פשוט נישק אותי, נשיקה שהשכיחה ממני הכל,כבר לא שנאתי אותו.
לא הפסקתי לבכות .
״ שנה חשבתי שאתה מת״ מילמלתי ולא הפסקתי לבכות. כל כך כעסתי.
״ אני כאן עכשיו.ואני לא מתכוון לעזוב..״