הקצב שבליבי -הקדמה

טוב זאת ההזדמנות האחרונה אני רוצה להמשיך את הסיפור אבל אני צריכה קוראים אז ….

הקדמה :

אני לא זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי מוזיקה ,אבל אני יכולה לדמיין אותה מצוין .
פנטזיה אחת גדולה ,אנרגיה מטורפת, תחושה מדהימה שאי אפשר היה לעצור .
כן ככה הרגשתי בפעם הראשונה ששמעתי מוזיקה .
אבל היום הכל קצת שונה ….

מזג האוויר היה קריר .ולמרות זאת לבשתי חולצה קצרה .הלכתי לי ברחוב הישן ,השקט .
רק מכוניות עוברות שם בלילה ובצדק .
בדיוק חזרתי מההופעה של להקת הקור המקומית .כן כזאת אני .החלום שלי הוא להצטרף עליהם בתור מתופפת .
הכנסתי את הטלפון שלי לכיס האחורי אחרי שהפעלתי את רשימת ההשמעה האהובה עלי .
פתאום שכמעט הגעתי הביתה ,השיר האהוב עלי של ניקלבק הפסיק ובמקומו התנגן הצלצול המפגר של הטלפון שלא הצלחתי להחליף .
"כן ?" שאלתי מבעד לטלפון .
"איפה את ?" צעקה עלי אחותי הגדולה . "את מפספסת את כל המופע "
ידעתי ששכחתי משהו ….
ההופעה של אחי הקטן .הוא מנגן בטובה בתזמורת של בית הספר היסודי .
"אני … אני באה " אמרתי והתחלתי להגביר את קצב ההליכה .
"אני יכפה עליך " אמרה אחותי ונתקה את הטלפון .
ואז… מעדתי והרגשתי את הכאיב בכל הגוף ולא רק ברגל ….