אבודים- עונה 3 – פרק 6 – ׳תשובות׳

-כעבור שלושה ימים-

אני יושבת בתוך משרד גדול ומפואר, הכול כול כך יוקרתי מהספה ועד העציץ הקטן שעל השולחן המשרדי השחור והמבריק מתחת לנברשת הקריסטלים התלויה על התיקרה הלבנה והגבוה מעל ראשי.
אני יושבת על הספה בשילוב רגליים, ידיי מאוגרפות לאגרופים קמוצים ואני מנסה לחשוב מה היא הולכת להגיד אחרי כול מה שסיפרתי לה.
אולי זאת טעות היה ללכת לפסיכולוגית, אבל בעמקי מוחי הייתי חייבת עזרה מקצועית, אני חייבת הסבר לכול מה שקורה מסביבי, בתוך ראשי, בתוך ליבי.
״כשהגוף בתרדמת, המוח לא מפסיק לפעול, הוא פועל כרגיל, ומגזע המוח נשלחים אותות אל קליפת המוח שהם אלה שיוצרים את החלומות, כשהיית בקומה, שזה פרק זמן ארוך למדי של שינה, גזע המוח וקליפת המוח עבדו בשיתוף פעולה ויצרו לך חלום ארוך ומתמשך״ היא מסבירה לי את מה שכבר שיערתי לעצמי רק במילים מדעיות כמו גזע המוח, וקליפת המוח.
הנהנתי בראשי מבינה את דברייה, ״וכול האנשים האלה שהיו בחלום שלי, איך חלמתי עליהם דווקא מכול האנשים בעולם?״ שאלתי אותה מבולבלת, אחת הסיבות שבכלל הגעתי לטיפול הזה, הייתי חייבת לדעת איך זה קורה, קרה, במקרה שלי.
״האנשים שהיו בחלום שלך יכולים להיות כול אחד, חבר ילדות שנשכח עם השנים, אנשים שפעם דיברת איתם והחלפת איתם מילה או שניים, המוכר במכולת, או סתם פנים בתוך קהל שהמוח זוכר, ובבחירה אקראית שילבו אותם בתוך החלום שלך כדמויות״ היא עונה על שאלתי במהירות ובמיומנות, אני נאנחת בשקט ביני לבין עצמי אחורה אל תוך משענת הספה המיוחדת המעוצבת בסגנון שנות ה-60, בצבעי אדום-שחור התואמים את כול המשרד הענק הזה.
״וזה הגיוני שאני אפתח רגשות כלפי אחת מהדמויות בחלום, וכשאתעורר הרגשות השארו?״ שאלתי אותה שאלה שהציקה לי במוח כבר במשך כמה ימים מאז השיחה עם לוק באותו היום שהתעוררתי מהקומה.
״זה יותר מהגיוני, בחלום ובמציאות- מה שהלב מרגיש, זה מה שהוא מרגיש- יכול לגבור על כול דבר גישמי ורוחני״ היא עונה לי ומשלבת את רגלייה המעוטרות גרביון שחור חצי שקוף לתוך נעלי עקב אדומות בעלות עקב דק וגבוה.
״אז כול מה שקרה לי בזמן הקומה הגיוני לחלוטין?״ שאלתי אותה כדי לוודא את חששותיי שכרסמו בתוכי במשך כמה ימים, במשך כמה הימים האלה הרגשתי כול כך אבודה, מבולבלת, דפוקה.
״יותר מהגיוני, זה נורמלי כול מה שקרה לך, וקורה לעוד אנשים אחרים ורבים ברחבי העולם הזה״ היא אומר בחצי חיוך עקום שכבר חייכה אותו מספר פעמים במשך הפגישה.
רעש שעון המטולטלת שצלצל בקול רם שבתוך ארון המוצב לצד הקיר שהוסיף אך ורק הידור למשרד הגדול והיוקרתי צלצל וסימן שהשעה שלי איתה הסתיימה.
קמתי ממקומי מאמצת את רגליי בפעם הראשונה מזה שעה ומעוררת אותם, אני מביטה בחיוך אל הפסיכולוגית שגילה מופלג עקב הקמטים החרושים במצחה, ״תודה רבה״ אני אומרת לה בחיוך קטן ואמיתי, סוף סוף מספיק תשובות, לאמת את כול הזכרונות, הדברים, והבעיות שזרמו בתוך מוחי כמו נהר.
״תודה לך, שמחתי נורא לעזור… תבואי מתי שאת רק רוצה״ אמרה והובילה אותי אל השולחן המשרדי שלה, הוצאתי מעטפה שהכנתי מבעוד מועד ונתתי לה עם סכום הכסף הגבוה שדרשה ממני כשדיברתי עימה בטלפון אמש.
״קחי, תתקשרי מתי שאת רוצה״ היא מגישה לי את כרטיס הביקור שלה שהצבעים השולטים בו הם אדום-שחור-לבן, כמו המשרד היוקרתי שלה השוכן במנהטן- ניו יורק- לקח לי שעה נסע ברכבת התחתית להגיע לכאן.
״אוקיי, תודה רבה לך״ אני אומרת בחיוך ומניחה את המעטפה הלבנה הנושאת את הכסף על שולחן המשרדי השחור שלה החצי שקוף בגלל הזכוכית המבריקה ממנו השולחן עשוי, היא חייכת אלי חיוך קל בתגובה, קמטי צחוק עדינים סביב עינייה האפורות והחודרות והיא הובילה אותי אל עבר דלת המשרד.
״להתראות״ היא מחייכת אלי בצאתי מהמשרד הגדול.