שפוט של המלכה

מגדל גבוה,
אזיקים בלתי נראים,
ראש שמוט חיוך,
אנשים רחוקים.
גבוה בשמיים,
כמעט מעל הכוכבים,
כשרק הנוף לרשותו,
אזיקים מולבנים.
הבדידות מתמשכת,
הוא עושה כל שביקשה,
ועדיין אל המגדל היא שולחת אותו,
בלי תמורה, בלי סיבה.
ראשו דואב, ליבו שבור,
ניסיון נואש, כישלון ברור,
היא רק צועקת ומכתיבה,
אך בסוף זה הוא,
שנשלח אל המגדל הנורא.
עובד עוד יום, ועוד יום,
כמו גלגל הכל קורה,
אותו דבר.
אותו מקום.
אותם חוקים.
אותה הבדידות בפנים.
הוא הנסיך אך זה רק תואר,
חסר חשיבות וערך,
הרי מי שמזיזה את חיילי המשחק,
הלא היא המלכה.
הוא חולם להשתחרר,
להיות אזרח ליום אחד.
בלי לעשות עבודות מתישות,
בלי לשמש כבובה על חוטים,
בלי להצטרך לעקוב אחרי החוקים,
רק להיות אזרח ליום אחד.
והנסיך מתהלך במגדל,
הלוך ושוב, הלוך ושוב,
הוא לא חושב על בגידה או תרמית,
הוא רק ימשיך למלאות את מצוותיה,
עד לרגע המתאים,
בו יוכל הוא ללכת,
לצאת לחופשי.
הרי בינתיים הוא נטול כוח,
כי נסיך או לא נסיך,
הוא השפוט של המלכה.