נמר השלג – פרק ראשון

סגרתי את המחברת הישנה. הדפים שבה כבר היו בלויים והכתב בהם כמעט ונעלם; אבל אני יודעת, אני זוכרת את כל הסיפור בראשי.
מאז אותו יום שהלכתי עם הוריי לטיול כל חיי השתנו. הייתי אמנם צעירה מאוד אז, אך זה לא משנה.
במאורעות המוקדמים יותר של אותו זמן לקח לי הרבה זמן להיזכר, אך כעבור זמן מה הצלחתי.
הדבר האחרון שזכרתי מהם היה את אמא זועקת ומושיטה את ידה לעברי, אבל כל הסיפור התחיל הרבה לפני כן…

מאז גיל שש אמא מדברת על זה. על "הטיול הגדול" שאנחנו הולכים לעשות. יום אחד, בדיוק כשעמדתי לצאת מהדלת ולהתחיל בעוד מסע מסתורי שלי נתקלתי בדוד נדי. הוא תפס אותי והרים אותי גבוה. דוד נדי חזק.
"היי!" אמרתי במחאה נתתי לו חיבוק גדול. הוא הוביל אותי למטבח, שם ישבו אמא ואבא סביב השולחן האוכל הגדול. הם הרימו את ראשם לעברינו כשראו אותנו בפתח.
"נדי!" קראה אמא וניגשה עליו. "אני שמחה שהצלחת להגיע לפה בכל כך מעט זמן, ואני מצטערת אם בקשתי לבוא הפריעה לך…"
"זה בסדר גמור," צחק. "וחוץ מזה, מצאתי משהו בדרכי פנימה…" אמר ושובבות ואמא שמה לב שהוא מחזיק בי בשתי ידיו.
"נאי!" התרגזה ולקחה אותי מידיו. "את שוב בורחת? אמרתי לך להישאר בבית! עכשיו לכי לאבא ושבי לאכול לידו." היא הורידה אותי ואני רצתי לאבא, נותנת לו חיבוק ומתיישבת. ראיתי שאמא ונדי משוחחים בשקט על משהו ואז הם ניגשו אלינו. "טוב, אז הכל מסודר!" קראה אמא בהתרגשות. על מה היא מדברת?
"נדי יוכל להישאר כאן למשך החודשים הקרובים -ואולי גם אשתו, שיילין תבוא. כל מה שנשאר זה לתכנן תיק ואז…" אני לא ידעתי על מה אמא מדברת, אך לא ידעתי אם מותר לי לשאול. "…את תסתדרי עם נדי נכון חמודה?" שמעתי את אמא אומרת אחרי סיימה לדבר. אני אפילו לא הקשבתי.
"אתם הולכים לטיול?" היססתי.
"אמא ואני הולכים, את עדיין קטנה, אז את תישארי בבית עם נדי, את בסדר אם זה נכון?" אבא ידע כמה אני אוהבת לטייל ולא יכולה להישאר במקום אחד. הוא גם ידע מה אני אגיד לו.
"אבל אני רוצה לבוא איתכם. אני גם רוצה לצאת לטיול." מבטי היה נעוץ בקצה השולחן. הייתי מאוכזבת. זו הפעם הראשונה שסוף סוף יוצאים לטיול למקום אחר חוץ מהעמק שבו גרנו, והם לא לוקחים אותי איתם.
"אבל… "
"נאי," התחיל לדבר דוד נדי. "אני יודע כמה את אוהבת לטייל. את בדיוק כמו אמא שלך כשהייתה בגילך. הרפתקנית נועזת שהייתה בורחת לכל מקום ועושה לאחיה ולמשפחתה חיים קשים, אבל הטיול הזה מסוכן, ועלול לקרות לך משהו או שתלכי בטעות לאיבוד… הוריך פשוט לא רוצים שיקרה לך משהו." הוא דיבר לעברי ברוך כך שלשנייה וויתרתי על הרעיון להצטרף אליהם לטיול, אבל אז הבנתי שזה אומר שהם ילכו ואני אשאר לבד בבית.
טוב, לא לבד, עם נדי, אבל עדיין…
"אני רוצה לבוא. בבקשה אבא…" אמרתי והבטתי לעברו במבט הכי חמוד שהצלחתי לגייס. "אני הייה ילדה טובה. אני אקשיב לכל דבר שתגידו לי ואני יעשה הכל. אני רוצה גם לצאת לפחות פעם אחת החוצה, אני רוצה לראות אנשים נוספים! עולם חדש! מקומות אחרים…" השתתקתי באחת כשהבנתי שזה לא יפה מה שאני עושה. אני מנסה לשכנע אותם לשבור את המילה שלהם. אמא תמיד אמרה שמה שהם אומרים זה מה שנקבע, ושאני לא צריכה להתווכח איתם.
"אני מצטערת…" גמגמתי. שמעתי את אבא נאנח ומעביר את ידו בשערו, תקוע בין ביתו לאשתו. הוא שלח לנדי מבט של 'תעזור לי פה?' אבל הוא רק השיב לו חיוך משועשע.
"את מבטיחה?" קולה של אמא נשמע לי כזר לפתע. זו הייתה אולי הפעם הראשונה שהיא מתכוונת לשבור את מילתה.
"כן כן אני מבטיחה בבקשה!" היא כנראה ראתה את הלהט הרב בעיניי כי היא נאנחה גם היא ואימצה אותי לחיקה, מחבקת בעוז. "אני לא אסלח לעצמי אם יקרה לך משהו שם…" מלמלה לעצמה בשקט רב כך שאני בקושי יכולתי לשמוע מה אמרה.
הו אמא, אם רק היית יודעת מה יקרה…