לא כל הנוצץ זהב – פרק 95

אני ואריק שנינו ישבנו על שפת מזרקה בעיר וסקרנו את הסביבה.
"אז מה דעתך על היקום?" שאלתי אותו.
"איזו מין שאלה זו?" הוא שאל.
"בחייך, אריק, אתה מכיר אותי כבר יותר מידי זמן בשביל להיות רגיל לכך שאני משתעמם בקלות, ושעכשיו יש לי חשק לרוץ במעגלים," אמרתי.
"מה, יש לך התקף היפראקטיביות?"
"אני מרגיש את זה מגיע," אמרתי.
"אפילו אחרי שהיית כלוא במשך שלושה ימים?" הוא שאל. "אתה בטוח?"
"יותר מסתם בטוח, אני רוצה לרוץ במעגלים."
"אז אולי כדאי שנעשה משהו?"
"מה דעתך לרוץ סביב שיקגו במעגלים?"
"משהו שלא כרוך במעגלים."
"מה דעתך אז לרוץ סביב שיקגו באליפסות?"
"בוא נבחר משהו שלא כרוך בצורות גיאומטריות."
"אז אני אגיד שאתה מבאס לי את המוח," אמרתי.
"זה בסדר," הוא ענה. "אני כבר רגיל אליך."
חייכתי אליו.
"מה דעתך שנלך לקנות שוקו?"
"במצבך הרפואי? זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים, לא?" שאל אריק.
"בפירוש לא!" מחיתי.
"בכל מקרה, אני חושב שכדאי שנעמוד על המשמר, אתה יודע, בכל רגע לילי עלולה להיות מותקפת על ידי מפלצת."
"מה שתגיד," אמרתי.
לפתע קפאתי במקום.
"מה, מה קרה?" שאל אריק בדאגה.
"ג ל י ד ה!!!" צעקתי באושר, והתחלתי לרוץ כמו משוגע לעבר הדוכן של הגלידה.
קפצתי במקום שלי.
"גלידה! גלידה! גלידה!" קראתי באושר.
כל האמריקאיים שקנו את הגלידה, וגם סתם אלו שעברו ליד בהו בבחור שצועק גלידה בשפה שהם אפילו לא ידעו על קיומה, אבל לי לא היה אכפת. אתם מבינים, גלידה היה דבר נדיר אצלנו: אבא שלי לא נתן לי להיכנס עם זה הביתה. הוא אסר עלי לקנות את זה, והוא ראה אם קניתי את זה במכולת בגלל שהוא ביקש מהעובדות להתריע על כל דבר שהבן שלו קונה שם, אז גלידה יכולתי לקנות רק בבית הספר שלי, אבל לצערי הביאו לנו גלידה גרועה וגם היא הגיעה בהפרשי זמן גדולים מידי, אז לא ממש יכולתי לאכול כזו, ואולי זאת הסיבה למה גלידה הייתה (ועדיין) המאכל האהוב עלי.
"גלידה!" קראתי, הפעם באנגלית.
"בחור צעיר, הירגע," אמר המוכר בגלידרייה.
אריק הגיע סופסוף ונעמד על ידי.
"אני מצטער, אני פשוט ממש אוהב גלידה," אמרתי בהתלהבות.
"זה בסדר," הוא אמר. "אתה תייר?"
"כן!" קראתי. "איך הגלידה האמריקאית?"
"בוא תטעם ותאמר לי בעצמך," הוא אמר.
"ג ל י ד ה!" קראתי באושר.
"מארק…"
"כן?" שאלתי את אריק.
"אתה יודע ש…"
"עכירת שמחה בעוד 3… 2… 1… קדימה, אריק, דבר," אמרתי.
"אתה יודע שאין לנו כסף לגלידה, נכון?" הוא שאל.
"מה?" שאלתי.
"אין לנו כסף לגלידה."
"למה לא?" שאלתי.
"כי… טוב… לילי לקחה את כל הכסף."
"מוצצת התה הזאת לקחה את כל הכסף לעצמה?!" כעסתי עליו.
"למען האמת… אני הצעתי לה…" אמר אריק, וקצת הסמיק.
"אתה אכזבת אותי, ווראגו," אמרתי לו. "אכזבה קשה מאוד."
"יופי, זנדק," הוא אמר.
"זה יעלה לך שלוש דולר," אמר המוכר.
"אני מצטער," אמרתי. "אין לי כסף לזה."
"אתה יודע מה, זה על חשבון הבית," הוא אמר.
"מה, כשאני אחזור לסלובקיה אני אראה שהבית שלי נעלם?"
הוא צחק בקול רם.
"אתה לא מכיר את הביטוי הזה?"
"לא, לא ממש," אמרתי.
"זה אומר שזה חינם," הוא אמר.
"הא, תודה," אמרתי ונטלתי ממנו את הגביע.
"אין בעד מה," הוא ענה.
"יש אנשים נחמדים פה בארצות הברית," מלמלתי לעצמי באנגלית, כדי שהוא ידע שאני מעריך את זה.
אני ואריק שנינו התחלנו ללכת בעוד אני מלקק את הגלידה שלי.
"אז מה דעתך שנלך לבדוק מה עם לילי בתיאטרון?" הציע אריק.
"למה שיקרה משהו?" שאלתי.
"לא יודע," הוא אמר. "תחושת בטן."
"אז תגיד לבטן שלך שהיא מטומטמת," אמרתי.
"אני לא יודע," הוא אמר. "בוא פשוט נלך."
"אוקיי," מלמלתי. "אבל תזכור – תחושות הבטן שלכם, החצויים, הביאו אותנו למלחמה בקיקלופים."
"כן, כן," הוא אמר. "מקסימום תהיה חייב לי עוד נקודה."
"אם כך, אני בפנים!" קראתי, והלכתי איתו לעבר תיאטרון שיקגו.