חיים ריקים

"ומה אם אני יוכל להעלים אותו? את הרגש הכאוב שבך?" הוא רכן קרוב יותר אליה. "מה תתני לי אם הצליח?" היא חשבה על כך מעט, מחשבת את היתרונות והחסרונות שהיו לה אחרי הטיפול, אך אז הניפה את ידה בביטול, נאחזת בטיפת האנושיות האחרונה שלה. אז כבר לא משנה.
"אני אומר לך אחרי שתצליח לרפאות אותי. אם תצליח." היא זכתה לגיחוך ממנו אך הוא הסכים. הוא הורה לה לשכב על המיטה ולא לזוז, כי הוא לא רוצה לקחת אחריות על מה שעלול לקרות אם תעמוד.
"רגע!" היא קראה פתאום, חוששת. "ואתה בטוח שלא יקרה לי כלום? שאני בכל זאת אשאר כמו שאני?"
הוא הביט עמוק אל תוך עיניה וענה לה בהכי כנות שהוא יכול. "את יודעת שאף פעם לא נשארים אותו דבר. אנחנו אנשים, אנחנו תמיד משתנים, וגם כמעט ולא שמים לב לכך עד לדקה האחרונה. אני יכול להבטיח לך שתחיי, אך אני לא יכול להבטיח לך שזה לא ישנה אותך איכשהו, כי אני יודע שזה כן הולך לקרות, ועכשיו," – הוא הניח את ידיו על ליבה – "שקט."
ברגע שהוא עצם את עיניו הוא הרגיש מין זוהר כזה שמתחיל להתפשט ברחבי החדר, יוצא מתוך ידיו וחודר אל ליבה. ענן אפרפר מופיע כעבור כמה רגעים, משתחל אל תוך הבקבוק שהיה שם והאיש ממהר לאטום אותו בפקק. הדוקטור הביט באישה שמולו וליבו נמלא חמלה עזה כלפיה. לרפאות דבר כזה… האם היא באמת מבינה את משמעות הדבר? או בכלל, את גודלו? הרי לחיות ללא אהבה… איך זה ייתכן בכלל?! הרי כל אחד צריך אהבה בליבו, צריך רגש כזה שיהיה אצלו כדי שיוכל להפגין אותו כלפי אחרים גם.
הוא חיבק את עצמו לשנייה והתחרט מעט על שביקש ממנה תמורה על מעשיו, שכן הוא לא היה שלם איתם בכלל.
עיניה של האישה רפרפו מעט ונפקחו בעדינות. ידה נשלחה לראשה והיא אחזה בו, מנסה למקד את עצמה בזמן שכל העולם מסתובב סביבה. "דוקטור…" היא החלה לומר אך שתקה מעט, כנראה שכאב לה לדבר. "צדקת, אני חייה." הדוקטור לעומתה נחרד מדבריה, שכן היא לא אמרה אותם בחיוך ושום רגש לא נשמע בקולה. "את… את בטוחה שזה מה שאת רוצה? כאילו, אני לא רוצה להתערב או לחקור למה, אבל את בטוחה?" על פי הבעת פנייה הוא הבין שהיא לא מבינה על מה הוא מדבר. הוא נאנח בינו לבין עצמו.
"טוב, אז תן לי שנייה לחשוב מה אני אוכל להביא לך בתור שכר…" הוא הניף את ידו בביטול. "אני מתחרט. אני לא רוצה שום תמורה. תחשבי על זה כעל חינם." בניגוד אליה, היה אפשר לזהות את העצב שבקולו בקלות רבה, וגם לפני פניו הנפולות. לשנייה אחת הוא התפתה לקפוץ עליה ולנסות להחזיר את הרגש חזרה אל ליבה, אך ידע שהוא לא יכול. אלה הכללים: הוצאת… וזהו. אין דרך חזרה.
שוב הוא הרגיש שהוא מצטער על שבכלל הסכים ונהיה דוקטור.
"אה, אוקיי, אז אני מניחה שלהתראות, דוקטור." היא ירדה מהמיטה והתקדמה אל עבר הדלת. בשנייה האחרונה הוא הרגיש שהוא לא מצליח לשלוט בעצמו יותר ופלט "אני יכול לדעת למה רצית שהסיר ממך את הרגש הזה?" הוא ידע שזה חדירה לפרטיות ושזה סותר את דבריו הקודמים – ושלא נדבר על נוגד את הכללים – אך הוא הרגיש שהוא חייב לדעת את התשובה. 'אולי יש לה סיבה טובה…' חשב לעצמו.
"אתה בטח מכיר את טעם הבגידה… הממ לא, אתה נראה טוב מכדי שאשתך תבגוד בך." -הוא הרגיש מוחמא פה משום מה- "אבל עדיין, אני אאחל לך שלא תרגיש אותה לעולם! האכזבה שמתלווה אליה כשאת רואה את האדם שהשקעת בו את רוב חייך, נמצא אם מישהי אחרת, אולי קצת יותר יפה ממך, או גבוהה, או אולי גם חכמה- זה לא משנה, זו עדיין אכזבה. זו תחושת בגידה מוחצת, אחת שלא מותירה לך ספקות מיותרות… וכשהוא מאמת את זה… זה כמו חץ מתוח השלוח היישר אל תוך החזה, מפלח אותו לשניים. אני פשוט…" פה היא שוב שתקה מעט, למרות שהוא ידע שזה בגלל העדר הרגש, שפה היא אמורה לחוש צביטת לב חלושה. "לא יכולתי עם זה. הרגשתי שכל פעם שאני הביט בו, או בחברים שלי, או שלו, או שהייה בכל מקום שהיינו בו ביחד זה יזכיר לי אותו. פשוט לא יכולתי יותר…" הדוקטור נחרד לגלות שגם הדמעות נעלמו להם.
הוא לא ידע אף פעם כמה חזק הרגש הזה, את גודל החשיבות שלו, את כמות הרגשות שהוא נושא בתוכו…
הוא רק הניח את ידו על כתפה לשנייה, ואז עזב, מניח לה לצאת משם כשעל פניה הבעה אטומה, כאילו היא מדוכדכת ממשהו.
זה מה שאנשים ברחוב בוודאי יחשבו, אך הדוקטור יודע מה התשובה האמיתית. הוא יודע שזה בגלל שהיא מתחילה עכשיו חיים חדשים. חיים ריקים.