הנקמה… באמת מתוקה

'אני צמא לשפתיים הבשרניות שלך,
אני צמא לעיניים המעמיקות שלך,
אני צמא לשקט הזה שלך,
לקול הכל כך עדין שלך,
לגוף שלך.
אני צמא לך, גיטרה שלי'
אני מקמטת את הפתק הקטן ואת זר הפרחים זורקת לפח. אני שותה מכוס המים שהנחתי על השולחן בקולניות ובסוף, מרשה לעצמי להתנשף.
בוגד. ובגידה, לא הולכת ברגל.
אני מכחכחת בגרון. עוד פתק שימלא את הפח הריקני שלי במטבח. אני מחייכת. אני מחליטה במספר שניות להכין עוגה, החלטה שתעלה את המורל הנפול שלי.
אני שולפת מתכון אידיוטי מהאינטרנט, מאלה שאת אף פעם לא יכולה להיות בטוחה שיעבדו. אני לוקחת סיכונים, פעם ראשונה בחיי.
טוב נו, אולי לא הראשונה.
אני מתלכלכת בקמח, אבקת קקאו, אבקת אפייה, שוקולד, סוכר, שמנת ועוד המון מוצרים לפניי שאני יכולה להתלהב ולדחוף את העוגה לתנור.
עשרים דקות, שבהן אני מנקה את המטבח אחד לאחד, ביסודיות.
כשהעוגה יוצאת, והריח שלה מתפוגג באוויר של הבית בחמימות שכזו, אני מחכה קצת ואז עושה את הזיגוג והציפוי.
אני נהנית מהסוג של ניתוק, ובסוף פורסת לעצמי חתיכה. העוגה יצאה מעולה, אחד הסיכונים הטובים ביותר שלקחתי בחיי. יאמ.
צלצול בפעמון. אני ממהרת לפתוח את הדלת.
טיפשה שכמותי, הייתי צריכה להציץ בעינית.
הוא עומד שם. במלוא קומתו. שיערו הבהיר מוסיף לחיוך הלבן והישר ועיניו לא פחות. בטח ששריריו.
אני מכחכחת בגרוני.
"מה אתה עושה פה?" אני ממהרת לשאול.
אני רועדת.
"באתי להחזיר אותך" הוא אומר ומצמצם את הפערים בינינו. אני מתרחקת אחורנית אבל הוא ממשיך להתקדם.
אני מרגישה חום קל בזרת. העוגה.
בדחף רגעי ובלי באמת לחשוב אני תופסת את העוגה ומועכת אותו במלואה על פניו. הוא בשוק, ולפני שהוא בכלל מבין אני דוחפת אותו החוצה ונועלת את הדלת.
אני מלקקת את השפתיים ונשענת על הדלת.
אני מצחקקת בהנאה.
הנקמה…. באמת מתוקה.