חצאים- פרק 68

אחרי הלימודים איתי הסיע אותי הביתה. הוא הגיע אליי הביתה, הוא הופתע מהמצב שם, ואנחנו פשוט חיכינו לנועל'ה שתחזור מהעבודה. ידעתי שלהביא אותו לעבודה שלה יעשה לה מאוד רע, היא תפחד ותיכנס לפאניקה. אני שמעתי מהסיפור של יובל כמה היא נרתעה כשהוא רק הגיע לשם, אחרי המקרה. החלטתי שהכי טוב זה שהיא תבוא הביתה והוא ידבר איתה פה, שהיא תדע גם שאני לצידה.
" אני בבית " שמעתי אותה אומרת אחרי כמה שעות שישבנו שם.
" היי " אמרתי לה והיא הסתכלה גם על איתי.
" מה הוא עושה פה? " היא שאלה אבל בכלל בלי פחד.
" אני באתי לדבר איתך, להתנצל " אמר איתי.
" בחוץ? " היא שאלה בחיוך.
" בסדר " הוא אמר, היא יצאה החוצה, הוא חייך אליי חיוך קטן ויצא לדבר איתה. הם כנראה התיישבו על הבלטה שלי ודיברו. כשישבתי עם עצמי בבית פשוט חשבתי על כל התקופה האחרונה שעברה עליי, כל האנשים שנפגשתי איתם פה ונפגשתי איתם שם, כל האנשים שהתחברתי עליהם. חשבתי על מה שהיה לפני כמה חודשים ומה שיש לי עכשיו, על החברים הטובים שלי, על הדברים החדשים שאני נחשפת אליהם, אל העולם המותרי והקנייני שאני פתאום רואה מול העיניים. הייתי רגילה להסתפק בדברים מעטים, אני חושבת שגם עכשיו אני עוד מסתפקת בדברים מעטים, אבל פתאום אני יודעת שיש גם מעבר למה שהייתי רגילה לקבל. אצל יובל קיבלתי מעל ומעבר לשרציתי. יובל.. הרהרתי לעצמי במוח. הבנאדם הזה, עם החיוך הכובש, שהיה משהו כל כך שונה בהתחלה ממי שהוא עכשיו לפי מה שהא מספר לי, לפי מה שברק סיפר לי. האם יש בי עד כדי כך את היכולות לשנות בנאדם?
נשכבתי על המזרן הקטן שבפינה, הייתי ממש עייפה. עצמתי עיניים ומחשבות טובות הגיעו לי לראש. דמיינתי איך הכל מסתדר, איך הכל פשוט נהיה טוב. איך אני פשוט לא מודאגת. דמיינתי חיים מלאים בשמש, ציפורים, ריחות טובים ואנשים טובים. אולי זה היה בחלום, יכול להיות שבכלל נרדמתי וחלמתי על כל זה, אני בכלל לא זוכרת. אני פשוט יודעת שהמוח שלי עסק רק בדברים הטובים האלה. לא חשבתי על מלחמות, לא חשבתי על פרידות, חשבתי רק על הטוב שהעולם הזה מביא.
נענוע הוציא אותי מהמחשבות האלה. נועל'ה עמדה מעליי וראיתי גם את איתי מעליה. אני לא יודעת כמה זמן ישנתי, אבל אני יודעת כמה הייתי עייפה וכמה הייתי זקוקה למנוחה הזו.
" הכל בסדר? " שאלתי אותה בחיוך ועברתי למצב ישיבה.
" עכשיו כן " היא אמרה לי בחיוך, " איתי פשוט רוצה לחזור והוא רצה להגיד לך שלום ".
" אוקיי " אמרתי לה בצחוק. קמתי לקראת איתי והלכתי ביחד איתו למכונית שלו. נתתי לו חיבוק לפני דלת הנהג ושאלתי קצת איך עבר. " הסברתי לה את מה שהסברתי לך ופשוט התנצלתי, מכל עומק ליבי על מה שעשיתי. קראתי לעצמי אידיוט והיא בחצי מהפעמים הסכימה ובחצי מהפעמים סרבה לזה. היא באמת מקסימה. אני אומר לך שוב, בתור אחותה, שאני מצטער שאני הגעתי לנקודה הזו ועשיתי את זה אבל אני.. אני פשוט צריך להתגבר על זה ".
" מה עם לספר? " שאלתי אותו, " אתה כבר במצב לדבר על זה עם מישהו? ".
" אני חושב שעוד לא " הוא קבע לבסוף, " אבל כשאני אהיה אני מבטיח לספר לך ". נתתי לו עוד חיבוק והוא נכנס אל המכונית ונסע. הצטערתי קצת שלא ביקשתי טרמפ, אני אפילו לא יודעת לאן. רציתי פשוט ללכת לאנשהו, להסתובב קצת עם עצמי, עם המחשבות. יש דברים שכל כך מעסיקים ומציקים לי, אני לא מצליחה להבין מה.
" את בסדר? " שאלתי את נועל'ה כשהתיישבנו שתינו בחוץ עם סיומה של השמש השוקעת.
" כן.. הייתי די מופתעת בהתחלה וקצת נרתעתי בהתחלה, אבל החיבוק שלו אחר כך היה כל כך אמיתי והרגשתי את הכאב שבדברים שלו שפשוט לא יכולתי לכעוס יותר ".
" זה קרה גם לי " אמרתי לה בצחוק קטן.
" משהו מטריד אותך? " היא שאלה.
" כל מיני.. " נאנחתי והעברתי את מבטי למקום אחר.
" את רוצה לדבר? " היא שאלה בחיוך מתוק.
" אני פשוט צריכה קצת זמן לשבת ולהבין מה עובר עלי.. אין לי באמת מושג ".
" עוד יש אוטובוסים " היא אמרה, "עוד יש קצת כסף. תלכי לך לאנשהו להסתובב ותחזרי.. ואם את לא תחזרי אז אני אבין שהלכת לישון אצל מישהו " היא אמרה לי בצחוק.
" אני לא חושבת שדווקא ללכת מהשכונה יעשה לי טוב, אני דווקא אולי צריכה להסתובב בה ".
" מה קרה? את מרגישה שאת מתנתקת מהשכונה שבה גדלת כל כך הרבה זמן כי את מסתובבת בחברתם של אנשים אחרים? ".
" אולי.. " נאנחתי. הדברים של נועה היו באמת נכונים. אולי מאז הברית של איתי הכל השתנה. אולי המחשבות על כל העושר שעוד יש בעולם ושנחשפתי אליו משגע אותי קצת. אולי אני צריכה לחזור למקורות.
" אני.. אני נראה לי אלך לבקר פה אנשים.. ".
" אנשים? " היא שאלה.
" אני לא באמת יודעת לאן אני רוצה ללכת.. תרצי לבוא? ".
" אני אשמח " היא אמרה לי בצחוק.
" אבל אני כבר מזהירה, זו יכולה להיות הליכה מלווה בשתיקה עמוקה, פשוט ללכת קצת להסתובב ולראות אנשים. אני מרגישה שזה חסר לי ".
" אין בעיה " קבעה נועה, " אני איתך ". קמנו מהבלטה והתחלנו ללכת. שמתי לב שאני מסתכלת לרצפה ונועה מסתכלת אל האופק. זה ההבדל הקטן שתמיד יהיה בינינו. נועה תמיד תישאר אופטימית.