שרוטה | 6(ירדנוש,אחרון )

חודשיים עברו מאז שהיא ניתקה אותו מהמכשיר.
חודשיים. חודשיים.
וכשאני מנסה לחשוב על התקופה הקצרה של מספר ימי הקומה, שאחריהם בן התעורר, אני מבינה שכנראה ידעתי.
שהוא לא יתעורר.
והוא לא התעורר.
וזה שבר אותי, יותר מהכל.
וזה שבר את היריבות חסרת הטעם שלי ושל בן. אני מניחה שבאיזשהו מקום יש לו רחמים. אני מודה על זה, כי בלעדיו ….
לא הייתי עוברת את זה.
אני יושבת על המיטה שלו. הריח שלו עוד ספוג בא כאילו עוד היה כאן בבוקר.
הירח מציץ מבעד לחלון והווילונות מתנפנפים מהרוח הסתווית שבחוץ. אני נושמת עמוק.
הדלת נפתחת בחריקה קטנה.
אני מסתכלת… בן. הוא מחייך אליי, אחד מהחיוכים החרמניים והמוזרים שלו. הוא מתנודד מצד לצד.
"די, בן… לך לישון. אתה שיכור" אני אומרת לו. בחיבה. בחיים לא חשבתי שנגיע לזה.
"אני לא רוצה…" הוא צוחק בקלילות ומתנודד אליי.הוא נופל עליי. האלכוהול….הוא התיז את זה על עצמו?!
הוא מסריח. פאק.
הוא מנשק אותי בפתאומיות. העיניים שלי נפערות.
"אני לא שרוטה בעינייך?" אני מדברת איתו לשנייה כמו לאדם בוגר.
"את כבר מזמן לא שרוטה בעיניי" הוא עונה בשיא הרצינות ומספר שניות אחר כך מצחקק.
הוא מנשק אותי שוב.
אגרסיביות עדינה שכמוהה לא ראיתי אף פעם.
אני מרגישה בוגדת,
אבל אני לא יכולה לעצור מעצמי.
אני אוהבת אותו.
——————–
בוקר. אני מתעורר ומסתכל על התקרה. לבנה, אבל נדמה כאילו יש בה כתמים שחורים.
אני רואה אותה לידי.
אני מחייך ומאמץ אותה אליי.
אני מסתכל על התקרה שוב.
היא לבנה.
לבנה.