אני מצטער, הייתי צריך להקשיב לך

הרגע הזה שנגעתי בך, וידייך היו קרות,
איך שהפחד החל לכלות אותי,
דוקר מבפנים, שובר,
מזכיר לי שזאת אשמתי,
שזה היה יכול להימנע, אך אני,
כמו טיפש רק הורס,
לא נותן לך דקה לדבר, לתקן.

הרגע הזה שהבטתי בפנייך,
שראיתי את עינייך הפקוחות מביטות באוויר,
מתמקדות במשהו לא ידוע.
איך צבעם החום נעלם,
נהפך לריקני ואפל.
את מעולם לא שנאת,
אמרת שאין צורך בזה,
שזה יגרום לך לחרטה בסוף.

הייתי טיפש שלא הקשבתי,
אני מצטער,
אני מתחרט.

הרגע ההוא שאמרת שזה יחזור אליי,
שאמרת לא מתוך כוונה לנקמה אלא להזהיר.
אמרת שהגורל אכזר איתנו,
אך שהוא יודע מה הוא עושה.
ועכשיו שאת לא כאן,
האם את עדיין בוטחת בו ?

הייתי טיפש שהתעצבנתי,
הייתי צריך להקשיב לך יותר.

זיכרון עמום מפעם קורא לי,
מזהיר אותי, אומר להתרחק.
גופי חסר שליטה הולך לו,
פועל מבלי רשות…

אמרת שאת יודעת יותר טוב,
אמרתי שאת מתנשאת.
אמרת שאני לא מבין,
אמרתי שאת רק רוצה תשומת לב.

אמרת שזה יגרום לי לחרטה בסוף,
שאסור לשנוא.

אני מצטער,
הייתי צריך להקשיב לך.