לא כל הנוצץ זהב – פרק 93
הייתי מותש, עייף, מתוסכל, פגוע, דואב, פצוע, אומלל… הדבר שהכי רציתי היה לישון במיטה חמה, אבל וויתרתי על זה. הסכמתי לישון בחוץ, אבל לא. לא יכלו לתת לי לישון כמו שצריך. אחרי שלושה ימים שבהם השינה שלי הייתה טרופה ומינימאלית מפלצת הייתה חייבת לאכול אותי. טוב, הפעם לפחות הייתי חייב לציין שזאת הייתה מפלצת קצת יותר הגיונית מהקודמות.
העקרב היה גדול, בגודל של לפחות שתי קומות, והוא היה אדום.
הצבתות שלו היו בגודל של מכונית, והיו לו שתיים כאלו. הוא הקיש בהן, כאילו אומר "הו, הנה קצת אוכל טעים לאכול!". היה לו זנב גדול מקופל כלפי מעלה, מוכן להקשה.
"אהה…" מלמלתי.
אריק שלף מהר את החרב שלו מתוך הנדן. לילי שלפה גם היא, אך העקרב כבר היה מוכן לעקוץ.
הוא התחיל מהתקיפה של אריק, מכוון את העוקץ שלו היישר אליו, אבל הוא הצליח להתחמק מהמתקפה בניתור מושלם שמאלה, שהיה מזכה אותו בציון כמעט מושלם באולימפיאדה.
גם אני שלפתי את החרב שלי, אבל רק ברגע שנגעתי בקת, התחלתי להרגיש מעין עקיצות עוברות בכל היד שלי, כמו זרם חשמלי של חשמל סטטי. הנחתי שזה כתוצאה מהעייפות שחשתי, אך החלטתי שאני לא יכול להמשיך לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שהחברים שלי יצילו אותי שוב, אחרי הכל, אריק ואני כבר הגענו לשוויון, וכל מה שרציתי היה לדאוג שבסוף המסע – אני אנצח אותו בכמות הנקודות.
העקרב התקדם לעברי, וניסה לתפוס אותי. כנראה כי הוא שם לב שאני החלש ביותר מבין השלישייה.
משום מה עקרב צלצל לי מוכר בראש. לא ידעתי למה. זה לא שאי פעם קראתי משהו על עקרבים, אז למה אני זוכר עליהם משהו?
כאילו שפיסת מידע שדווקא עכשיו הייתה צריכה להיות רלוונטית נעלמה לי מהראש, וזה הרגיז אותי.
"היי, מארק!" קרא אריק.
"הא?" שאלתי.
"זוכר מה שהמורה למדעים אמרה לנו אז?" שאל אותי.
"היא אמרה הרבה דברים, ואתה יודע טוב מאוד שאני לא מקשיב לה!" קראתי, בזמן שניתרתי הצידה במטרה להתחמק מהעקרב, שהחליט פתאום לירוק ארס.
"אתה לא זוכר?" הוא שאל. "אלכוהול מחסל עקרבים?"
"אלכוהול?" שאלה לילי.
"יופי, אריק, עכשיו לך תשיג לנו אלכוהול!" קראתי.
"אבל יש לי אלכוהול!" קראה לילי.
"מה? איך?" שאל אריק, וכיווץ את מצחו.
"כשהיינו בהאריסבורג, היה שם איזה בחור בשם ג'יימס," היא התחילה תוך כדי חיטוט בתיק.
"ג'יימס?" שאל אריק. שמעתי קצת קנאה בקול שלו. "הבחור ההוא שהטריד אותך?"
"כן," היא ענתה, ושלפה בקבוק זכוכית קטן.
"הוא הביא לי וויסקי שהוא הבריח מהמורה," אמרה לילי.
"אז תביאי לי!" קרא אריק, שגם הוא התחמק מהארס של העקרב.
לילי זרקה אליו את הבקבוק, ובתנועה הרואית שבסרטים בוודאי היו מראים בהילוך איטי, הוא תפס את הבקבוק ופתח את הפקק שלו.
"תשפוך עליו!" קראתי.
אריק הצליח לטפס על הגב של העקרב בזמן שאני ולילי ניסינו להסיח את דעתו.
משם, זה הפך למשחק השור הזועם: אריק ניסה להחזיק מעמד על העקרב, אבל העקרב ניסה להעיף את אריק לכל הרוחות, אבל אז אריק שפך עליו את הוויסקי.
לקחו כמה שניות, אבל העקרב התחיל להשתגע. זה התבטא בעיקר בכך שהוא התחיל לעקוץ את עצמו עם הזנב שלו.
אריק גלש מהגב שלו לפני שבטעות יפגע בו, והתרחק קצת בשביל להתפעל ממעשה ידיו.
העקרב עקץ את עצמו עד שלבסוף התפגר והפך לאבקה צהובה.
"אלים-אדירים-זה-היה-פשוט-מדהים!" קראה לילי.
"לגמרי!"
"טוב, בואו נמשיך!" קרא אריק. "לפני שיבואו עוד מפלצות."
"אתם יודעים, הרעיון הזה מוצא חן בעייני," אמרתי.
"אז קדימה," אמר אריק, ואז אמר את המילה שהוא אמר הכי הרבה פעמים לאחרונה:"אחריי!"
תגובות (6)
חהחה, לפחות ג'יימס ההוא היה שימושי… XD
תמשיך!
יופי…
סוף סוף פרק אבל קצר!!!
תמשיך או שתמות…
אני לא צוחקת -_-
אם הוא ימות לא יהיה לנו פרקים :O
טוב לילי מתחילה להתחבב עלי יותר ויותר… אבל אסור לה לקחת את מארק!!
יש את אריק אם בא לה XD
מוחעחעחע! אני אתן לכן עוד פרק כמתנה על החג וזה.
(ונעמה – אם את לא רוצה שלילי תיקח את מארק… מוחעחעחעחעחע.)
הי הי! אף אחד לא לוקח את מארק!
הוא שלייי!!
>.
אור… אתה לא תעז אפילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
חוץ מזה אני יודעת שכב סיימתם לכתוב את הסיפור והוא מאה פרקים.. אתה אמרת לנו!!!!!
אוף או זה לא יהיה יפה מארק שלי! *-*