משהו מיוחד

השיער גלש לה על הכתפיים בצורה שקשה להסביר.
משהו בין מסודר למבולגן ומקסים כאחד.
אני אף פעם לא יודע להסביר מה עובר לי בגוף כשאני רואה אותה.
היא כל כך יפה וביחד עם זה, כל כך מרוחקת.
היא יושבת במקום שלה, בקדמת הכיתה אבל בקצה. במקום של המתבודדים, לא של החרשנים.
אני רואה אותה פעמיים בשבוע בלבד, במהלך שיעור אחד בו אני נמצא איתה. אני מייחל לשיעור הזה כל שבוע מחדש.
יש לה שיער בצבע אדום כהה, כמעט נחושתי, שמסתלסל לה עד המותניים. היא בדרך כלל מוצאת את עצמה קולעת אותו לצמה במהלך השיעור, ככה, מחוסר מעש.
יש לה עיניים חומות, כהות ויפות… בין צבע של גזע עץ לבין צבע עלה חום בסתיו.
היא חכמה… מבריקה כל כך.
תמיד יש לה תשובה מוכנה, לכל מצב באשר הוא.
פעם תפסתי אותה קוראת ספר במהלך השיעור בטענה שאת החומר הזה היא כבר למדה בעבר.
על הידיים שלה יש ציורים, שמשתנים עם כל יום.
פעם ציורים של עיניים, גדולות, ריקות. פעם ציורים של ציפורים.
כשראיתי ציור מדאיג, נבהלתי, אבל תמיד ידעתי שבפעם הבאה יהיה לה ציור אחר על הידיים, וכבר לא תהיה סיבה לדאגה.
אני לא חושב שהיא יודעת שאני בוהה בה כל כך הרבה, עד כדי כך שאני מכיר כבר את דפוסי ההתנהגות שלה.
אבל זה גם לא חשוב, אנחנו לעולם לא נהיה ביחד.
לא כל עוד אני המורה שלה.