דם כחול | 5(וולדוש)

אני פותחת את העיניים. המיטה כבדה יותר מבדרך כלל. אני מסתכלת לצידי. הבחור מאתמול.
נדמה כאילו הוא עירום, אבל אני לא מתכננת לבדוק אם זה נכון.
אני קמה. עד לפני שתיי דקות הוא לא ידע שאני בת לשושלת דם כחול. מצד שני, אלו היו כמה שעות. וחסר לי בראש חלק מאוד גדול מזה.
אני פותחת את הארון למציאות של החיים בתור 'בובה מושלמת'. אני נשענת קדימה ושולפת שמלה נפוחה בצבע בורדו. אני לובשת מחוך, תחתונים, וגרביונים. בקצת קושי אני משתחלת לתוך הברזלים ולאחר מכן לתוך השמלה. אני מסתכלת במראה ובסוף אוספת את השיער הבלונדיני שלי לתסרוקת עדינה ודי מלכותית. אני מתאפרת, באופן תואם.
"למה לא סיפרת לי?" הוא שואל בערמומיות. אני מפדרת את הפנים ונאנחת.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת בכנות אבל משתדלת להראות לו שלא אכפת לי.
"אכפת לך. הלכת במיוחד להזריק דם חסרי בית בשביל שיעכיר את הדם שלך ל24 שעות. את ידעת שהניחוח מתערפל רק לחצי שעה ובגלל זה הלכת אתמול." הוא מדוייק. חכם. פאק.
אני משתדלת לא להסתכל עליו.
"אני אמשיך לזהם את הדם שלי עד שתניח לי" אני זורקת לאוויר ויוצאת בטריקת דלת.
אני מקווה שהוא לא ירדוף אותי.
"אמא, סדרי לי כרכרה. אני יוצאת לכיכר." אני אומרת לה. היא מסתכלת עלי בהשתהות ומסמנת לי ללכת עם היד עטוית הכפפות משי הלבנות שלה.
אני קדה. כמה שזו לא אני.
אני יוצאת עם כרכרה.
אני אאסוף עוד דם קבצנים.
ליתר ביטחון.