מוותרת על הגאולה

דמעות הדם שזולגות מעיניה,
החיים שניתזים מן הפצעים הפתוחים.
גורלה כבר נקבע,
היא לעולם אבודה.
חרבה שבורה, מוכתמת לתמיד,
נשמתה קרועה וליבה מצולק.
היא מטפסת למעלה,
על מדרגות צחורות.
היא לא דומה לבהירות,
היא לא מלאך, אלא אנוש.
בכל צעד היא מרפה מעברה,
בכל פסיעה היא מחלימה, רק עוד קצת.
היא לא רוצה ללכת,
אל הפחד היא כבר התרגלה.
לא מסוגלת לעזוב,
את הדרך המוכרת.
על שנאתה לא תוותר,
היא כבר חלק ממנה.
ללא שנאתה,
היא כבר לא מי שהיא.
לכן היא עוצרת,
מפסיקה לטפס.
היא מביטה בשמיים הלבנים,
מביטה באדמה האדומה.
לשם היא שייכת.
היא מסתובבת.
המלאכים נדהמים.
איך היא מסוגלת?
לגמרי לבדה, היא פשוט מתרחקת.
חזרה אל האדמה,
אל ביתה השבור,
למה היא לא עולה?
אל הגאולה והשחרור?
היא לא עונה,
למלאכים השואלים.
היא ממשיכה להתרחק,
מתעלמת מקולותיהם.
היא ממשיכה לצעוד,
בדרכה שלה.
נלחמת בגורל,
מוותרת על הגאולה.