שותפים-39

כשמאוחר יותר הוא נכנס לחדרו בהתקף זעם,כועס על כל העולם.
מתחיל להטיח דברים על הריצפה ולשבור אותם.
כמייד פרצה מגרונו זעקת שבר קורעת לב.
"לא!!!!!!!!!"הוא קרא.מתפרץ.
כשהוא יודע,שמחר תתקיים ההלוויה.
"לא!!!!!!"הוא קרא פעם נוספת,כשמאיה פורצת אל החדר,תופסת אותו ומחבקת אותו.
"אני לא מאמין.."הוא קרא,"אני לא מאמין שהיא איננה…"
הוא לא יכול היה לישון בלילה.
כל פעם שעצם את עיניו,הוא ראה אותה.
צוחקת.מחייכת.
דניאל סבל משיברון לב.חמור.
עמוק כל כך.
הוא כל כך,כל כך אהב אותה.

ההלויה התקיימה ביום המחר.
החלה תקופה האבל,שנראתה לדניאל בלתי מוגבלת.
הוא ידע שלא יוכל אי פעם להתגבר על האובדן.
מוקדם בבוקר.יום קריר .
הוא עמד קרוב למאיה,כשידה נאחזת בידו.חזק חזק.
מבלי שחש בכך,זלגו דמעות מעיניו.
הלב שלו הלם בכוח שעת שהורידו את סיוון את תוך האדמה.
זה היה קטע קשה.קשה לו מאוד מבחינה נפשית.ריגשית.
"אני אוהב אותך.."הוא אחז בידו ורד והניח אותו עליה.
הולך מישם אל העץ.
זה היה קשה מאוד עבורו.הוא הלך מישם לכיוון העצים לפני סיום הטקס.
הוא הביט אל האופק,כהיה נדמה לו כי הוא רואה אותה.
לבושה בשמלה לבנה.כמו מלאך.
מחייכת,יפייפיה.