סיגריה אחרונה- פרק 42

עברו חמידה ימים מאז, חמישה ימים רגילים. כל יום חיסלתי בין שלוש לשש סיגריות. כל יום דיברתי עם איתן לפחות לשעה. כל יום ישבתי לי לבד ואכלתי צהריים. כל יום למדתי את מה שאני לא סובלת ללמוד. כל יום הרגשתי שאני נרקבת במקום הזה. כל יום חשבתי על היום שבו אני אצא מפה, בחיים או במוות.
גלית לא בבית הספר מאתמול. אתמול היא עברה את ההפלה, אני מקווה שהיא בסדר. לא יכולתי ללכת איתה, היא אמרה לי שהיא רוצה לעשות את זה לבד ושהיא מבטיחה לעמוד במילה שלה ולעשות את זה. אולי רק עליה אני באמת יכולה לסמוך. היא אמרה לי שהיא תשתדל להעביר לי מסר שהיא בסדר דרך משהו, דרך מורה או דרך הקבלה, אבל לבנתיים שום מסר לא הגיע ממנה. הכרחתי את עצמי לשחוב שלא קרה לה שום דבר, אין סיבה שיקרה לה משהו, פשוט בית הספר הזה כנראה שונא אותי ולא רוצה להעביר לי הודעות. אני מקווה שהרופא אמר לה שהיא תוכל ללדת שוב, אחרת כל הנאומים שלי היו לשווא והיא לעולם לא תאמין לי יותר, והיא אדם שאני כן רוצה שיאמין לי. אני מקווה כל כך שהיא בסדר, אני בטוחה שהיא תוכל לעבור את זה באיזשהו שלב, שהיא תבין שתינוק מאדם שבאמת אוהב אותה ומוכן ללכת איתה עד הסוף, לחיים עצמאיים, זה מה שיעשה אותה באמת מאושרת.
כשהלכתי לישון אתמול בלילה הרגשתי שמשהו עומד לקרות, הייתה לי מן תחושה כזו. נרדמתי עם המחשבות האלה וניסתי פשוט לשקוע בחלומות. באיזשהו שלב בלילה התעוררתי והסתובבתי כדי לבדוק מה השעה. השעה הייתה ארבע בבוקר, קמתי רגע לישיבה כדי לנקות קצת את העיניים, הרגשתי שאני די חייבת אוויר צח, משהו היה לי חנוק בחדר הזה.
" היי ליזי " אמר לי קול מהחדר. קפצתי מבהלה והסתכלתי לכיוון שראיתי בו את הקול הזה. ראיתי רק את העיניים הנוצצות. קירבתי את השמכיה אליי, מתתי מפחד. איך לעזאזל הוא נכנס לפה?
" איך נכנסת לפה? " שאלתי אותו ונשענתי על הקיר שהיה מאחורי.
" יש לי את הדרכים שלי. הכל בסדר? נראה שאת מפחדת שאני פה ".
" סלע עוף לי מהחדר ".
" חשבתי שאת דווקא אוהבת שאני ואת תקועים באותו חדר " הוא אמר והתקרב אליי.
" אתה מתקרב עוד צעד אחד אני דופקת את הצרחה של החיים שלי " אמרתי לו.
" בסדר בסדר " הוא אמר לי, " אני לא אתקרב יותר. רציתי לשמוע מה נשמע ".
" בארבע בבוקר? " שאלתי אותו.
" האמת שאני פה כבר בערך שעה ".
" אם נגעת פה במשהו אני נשבעת לך.. " התחלתי לאיים עליו.
" תירגעי לא נגעתי בכלום. עדיין " הוא אמר לי בקול מטריד.
" מה אתה רוצה ממני? ".
" אני לא באמת יודע " הוא אמר לי בקול מתנשא, " אה בעצם כן. אותך " הוא אמר לי. הקול שלו היה כל כך מאיים, כל כך ארסי, כל כך דוקר וכואב בכל מקום בגוף שלי. למזלי הוא עדיין לא התקרב לאיפה שישבתי, כמעט ולא ראיתי אותו בחושך הזה.
" סלע תדליק את האור " ביקשתי ממנו.
" כרצונך " הוא אמר והדליק את האור. הסתכלתי בחדר, הכל היה נראה אותו דבר. הוא עמד די קרוב לדלת, הוא נשען על השולחן שלי, הוא היה נראה רגיל לגמרי. מה לעזאזל המשוגע הזה רוצה ממני? למה הוא פה אצלי, מה הוא רוצה?! איפה איתן כשצריך אותו?
" זה יהיה חוצפה לבקש ממך ללכת? אני באמת רוצה לישון " אמרתי לו די רגועה, למרות שבפנים התפוצצתי.
" חכי עוד לא סיימתי פה " הוא אמר.
" מה אתה רוצה ממני? " שאלתי כולי חלשה.
" קצת תשובות ".
" תשובות? " שאלתי לא מבינה.
" תשובות למה את מתנהגת כמו שאת מתנהגת. מה המטרה האמיתית שלך בלהיות פה? ".
" עברנו כבר את השיחה הזו. כעיקרון עכשיו אני ממש מתה לעוף מפה " אמרתי לו.
" לא אמרת משהו בעבר על מרד תלמידים? ".
" היה ונגמר " אמרתי לו, מסתכלת על כל תזוזת גוף שלו כדי לראות שהוא לא יחשוב לרוץ במהירות ולפגוע בי. מי יודע אם הוא חמוש בכלל. אני עוד שנייה השתנתי במיטה, מד הפחד שלי עלה ועלה ככל שהדקות עברו.
" לא טוה לך פה ליזי? " הוא שאל אותי, עדיין באותו קול ארסי ולא מכבד.
" לא " אמרתי לו נחושה, " זה לא ברור? ".
" אני כבר לא ממש מבין את יודעת.. מזגזגת פה מאחד לשני, כן רוצה ולא רוצה, כן עושה ולא עושה ".
" סלע שלא תעז. אתה הכרחת אותי, מה כבר יכולתי לעשות? ".
" להתנגד " הוא אמר.
" אתה איימת עליי עם סכין " אמרתי לו, " אם הייתי מתנגדת הסכין הזה היה תקוע לי בתוך הבטן, או במקומות אחרים שממש לא באלי לחשוב איפה ".
" אני לא הייתי עושה לך דבר כזה ".
" אה כן? " שאלתי בצחוק קטן, " ולגרום לי להיות הזונה הקטנה שלך, לנשק לך את הבטן הלוך וחזור, ועוד אחר כך להגיד שהזדיינו לחבר שלי. אין לך בושה הא? ".
" לי אין בושה? " הוא אמר והקול שלו התחיל להתחזק, " את זו שנפרדת ממני כאילו כלום ".
" על זה כל העניין? " שאלתי אותו, " על זה שזרקתי אותך? ".
" ממש לא " הוא אמר לי.
" סלע.. תגיד לי את האמת. אתה בעצמך יודע שלא נעים למכור את הגוף שלך כדי לקבל תשלום. למה לעזאזל פגעת בי במקום הזה? במקום הכי רגיש שלי? ".
" מה?… " הוא התחיל להגיד. הוא השתעל כמה פעמים, הוא היה נראה מסוחרר. הוא התיישב נשען על הקיר שלידו, הוא התחיל להלחיץ אותי.
" סלע? " שאלתי אותו, הוא לא ממש הגיב. הוא היה עסוק באיזה משהו. הוא בהה באיזה נקודה בקיר והעיניים שלו נפתחו ונסגרו, זה היה כל כך מלחיץ. הורדתי את השמיכה מעליי, הולכת בצעדים איטיים לקראתו. הייתי במרחק מספיק טוב כדי להמשיך בשיחה שלנו.
" הכל בסדר? " שאלתי אותו, אה פתאום אני מרחמת עליו?
" מה.. איפה אני? " שאל סלע.
" תגיד לי מה עובר עלייך? ".
" ליזי? " הוא שאל לא מבין. הקול שלו פתאום השתנה, מה קורה פה?!
" סלע הכל בסדר? ".
" ליזי.. " הוא נאנח, היה לו חיוך טוב, חיוך של אדם טוב, כבר שבוע לא ראיתי אותו במצב הזה. התיישבתי במרחק מספיק טוב ממנו והמשכתי לבהות בכל תנועת גוף שלו.
" מה אני עושה פה? " הוא שאל אחרי שתיקה קלה, שתיקה שבה היה נראה שהוא התאושש.
" אתה שואל אותי? אתה זה שבאת לפה.. ".
" מה? " הוא שאל לא מבין, " מתי? איך.. מה? ".
" סלע מה עובר עלייך? " המשכתי לשאול, משהו בהחלט עובר עליו.
" אני לא יודע למה אני פה.. " הוא אמר לי.
" אתה צוחק עליי? " שאלתי.
" לא אני נשבע לך, אין לי מושג מה אני עושה פה ".
" מה הדבר האחרון שאתה זוכר? " שאלתי אותו.
" איזה דמות.. מבוגרת משהו, איזה איש ניגש אליי, הוא לא היה מגולח אבל העיניים שלו היו נראות בסדר, חמימות כאלה. התקדמתי אליו, ראיתי שהוא מתקדם אליי. ו.. אני.. אני חושב שהתעלפתי ".
" לעזאזל " לחשתי. ידעתי שזה גבע.