פרנויה – פרק 7

הלכתי ליד עומר שדיבר על כול מיני דברים שהפסקתי לטרוח להקשיב, הדבר היחידי שהצלחתי לשים לב אליו זה אל ההרגשה המוזרה הזאת שכולם מסתכלים עלי, כולם רודפים אותי, כולם רואים את הלהבות שאוכלות אותי.
ואז זה נדלק במוחי כמו שלט ניאון חוצות מהבהב.
׳פרנויה׳
אני פשוט פרנואידית.
״בואי ניכנס לחנות הזאת״ שמעתי במעומעם את עומר מדבר מלידי תופס בידי ואוחז בה חזק כדי שלא אשתחרר ואברח מהחנות, הוא יודע שאני לא אוהבת שהוא קונה לי דברים אז הוא פשוט מכריח אותי.
״עומר אני לא רוצה״ מלמלתי בשקט לעברו לא רוצה לעשות רעש ובלאגן בחנות הבגדים.
״יובל די. את תקני פה משהו, לא מעניין אותי מה , העיקר תקני, הבנת?״ אמר בעצבים מציב עובדה ולא שואל בכלל, זה הרתיח אותי, שהוא מוציא את הערס הזה לידי, מתנהג אלי כאילו אני איזה פרחה מטומטמת שצריכה שיעמידו לה עובדות כדי שלא תתבלבל.
הדבר היחידי שיכולתי לעשות זה לעקם פרצוף כדי שעומר יראה, הוא רק אחז חזק יותר ביד שלי כדי שאני לא אברח, לעזאזל איתו.
״מה עם זה?״ שאל והרים חולצה מעל מתלה שרואים בירור שהיא חושפת את כול החזה.
״אולי באותה הזדמנות תקח אותי לעבוד במועדון חשפניות״ מלמלתי בעצבים הוא רק נאנח והחזיר את החולצה למקומה.
״מה את אוהבת בבגדים?, אני גבר אני לא מבין בדברים הלאה״ אמר ספק באנחת יאוש, ספק בעצבים לעברי, עיניו מביטות בי מחכות לתשובה.
״משהו פשוט, אני מניחה״ נאנחתי לבסוף, יודעת שעצבים לא יעזרו לי והדבר היחידי שיעזור זה לוותר לעומר ולתת לו לקנות לי משהו קטן ולא יקר.
״וזה?״ שאל שהוריד מעל קולב גבוה שמלת מיני שחורה , ממש לא פשוטה.
״עומר אני לא הולכת לאף אירוע בזמן הקרוב, אתה יכול להחזיר את זה לקולב״ מלמלתי אליו בשקט לא רוצה למשוך תשומת לב מיותרת.
איכשהו עדיין הרגשתי מבטים ננעצים בגבי, הסתובבתי מהר לאחורה אבל אף אחד לא הסתכל.
לחשושים הדהדו במוחי כאילו כול העולם מדבר עלי כהנושא החם, אבל שהסתכלתי מסביבי אף אחד לא דיבר.
״וזה?״ שאל עומר מוציא אותי מהפרנויות שמשגעות לי את המוח 24 שעות ביממה.
עומר הראה לי חולצה בטן פרחונית בגווני טורכיז-אדום-לבן עם קשירה בעלת מחשוף וי קטן, ״בסדר״ מלמלתי אליו בחצי חיוך מזויף, מנסה להשתחרר מהאחיזה ההדוקה שלו בידי, ידינו כבר הזיעו אבל באיזה שהיא צורה פסיכוטית זה לא הפריע לי כלל.
״בואי נחפש עוד משהו״ אמר לי עם חיוך מהוסס, לא בטוח מה תהיה התגובה שלי.
״אוקיי״ הפסקתי להתווכח איתו, מוותרת מראש כי לבסוף הוא זה שינצח בוויכוח אם לקנות לי או לא , אז למה להתאמץ?
הוא משך אותי לאזור של ג׳ינסים ומכנסיים בגזרות שונות ובצבעים שונים,״מה עם זה?״ שאל באנחה קלה מראה לי ג׳ינס גבוה בהיר טיפה משופשף אבל עדין, ״בסדר״ הנהנתי בראשי והוא הוריד את זה מהקולב, ״רוצה ללכת למדוד או לחפש עוד משהו?״ שאל אותי עדיין בהססנות הזאת, ״זה מספיק בוא נילך לקופה״ מלמלתי, שומעת בירכתי מוחי את הקולות שהופכים אותי לפרנואידית.
הוא עדיין אחז בידי מקריב אותי אליו שמה לא אברח והולך לכיוון הקופה, מניח את הג׳ינס והחולצה על הדלפק ומוציא את כרטיס האשראי מתעודת הזהות שלו שבתוך הכיס נותן למוכרת הצעירה.
היא ארזה את הבגדים בתוך שקית גיהצה את הכרטיס והחזירה אותו לעומר עם קבלה, ״תחתום פה״ חייכה והגישה לו עט, הוא חתם במהירות דוחף את הכרטיס לכיס ולוקח את השקית.
״תודה״ מלמל ומתקדם אל היציאה מהחנות, שאני בעקבותיו בלית ברירה.