השקט שלפני הסערה – פרק 13 – פרק אחרון

התקדמתי כמה צעדים קדימה בשיחים. הם לא שמעו כלום, היו יותר מדי עסוקים בבאסה של עצמם. התקדמתי עוד כמה צעדים, מקווה שהם לא ייבהלו ממני. לבסוף החלטתי, די כבר עם הפחדנות! אני זו אני ואם הם לא מקבלים אותי אז שילכו לעזעזל!
התקדמתי במהירות אל המרפסת. אמי הרימה את ראשה מהסיגריה והביטה בי. בהתחלה נדהמת, כמעט לא יכולה לנשום, לאחר מכן מבולבלת ולבסוף חיוך מאושר חצה את פניה הזקנות.
אבי הסתכל עלי גם הוא. מבטו היה מעורער. ידיו רעדו קלות והוא התנשם בכבדות.
"לואיז? זו את?" שאלה אמי בקול רועד ונרגש.
"כן, אימא. זאת אני." אוי,אלוהים! רק אתה יודע כמה זמן חיכיתי להגיד לה את זה!
"זו באמת את?" שאל בקול מגמגם אבי. ראיתי עליו שהוא לא יודע אם להאמין למראה עיניו או לא.
"כן. חזרתי. אתם לא שמחים?"
"בוודאי שכן! אוי, ילדה שלי, אין לך מושג כמה התגעגעתי אלייך!" צווחה מאושר אמי.
"אווה, חכי רגע. איך זה יכול להיות שהיא חזרה? הרי היא… מתה." אמר בחשדנות אבי.
"אוי, ג'ון! אל תדבר ככה! אני ידעתי מהרגע שהודיעו לנו שהיא נפטרה שזה לא אמיתי! אני בטוחה שחטפו אותה או משהו כזה! נכון, חמודה?"
"כן. חטפו אותי. חייתי במשך שנתיים בסנטיאגו. זה היה נורא. הם אמרו לי שאם אלך הם יהרגו אתכם אז נשארתי איתם. בינתיים הם הודיעו למשטרה שנהרגתי מאיזו מחלה. אמרו שהם חברים שלי ושלפני שבועיים נתקפתי במחלה שאוכלת את הבשר מבפנים. זה היה פשוט… נורא." כאב לי לשקר להם ככה בפנים אבל מה כבר יכולתי לעשות?? אני חייבת לתקן את מה שעשיתי. פשוט… חייבת. כמה שקרים פשוטים לא יזיקו, לא?
"אויש, ילדה שלי! הכול בסדר עכשיו! אימא פה." היא אמרה בקול רך וחיבקה אותי חיבוק אימהי. כמה הייתי זקוקה לחיבוק הזה…
"ג'ון! בוא תחבק אותה! אל תהיה ככה!" היא הטיפה לו והוא ירד מהמרפסת עם אותו מבט חשוד. ידיו היו על חזהו, שלובות, כאילו הן יכולות לשמש לו כמגן.
"אבא? אני… אני מצטערת." אמרתי בעדינות, נחושה בדעתי לגרום לו להאמין לי.
"על מה?"
"על… על הכול. על הסבל שלך. על הכאב שלך. על הבעיות שלך. הבעיות שאני יצרתי." אמרתי בקול רועד, עיניי דומעות קלות.
"איך את יודעת על הבעיות שלי? הבעיות שאת יצרת?" שאל, מבטו עדיין חשוד.
"אני… אני רואה עלייך. אני רואה שגרמתי פה סבל ענקי, ו… זה הורג בפנים, הידיעה שאני זו שגרמה ל… לעיניים שלך להיות כאלו עצובות. בבקשה, תסלח לי."
אבי הסתכל עליי. מבטו עלה וירד, סוקר אותי מכף רגל ועד ראש. לבי פעם בחזקה, דוהר ומאיץ בתוכי. בלעתי את רוקי, ופתחתי את הפה כדי להגיד עוד משהו, עוד דבר שיגרום לו לסלוח לי ולקבל אותי, אבל זה לא היה נחוץ. הוא פשוט… חייך וחיבק אותי חזק.
"אני אוהבת אותך." לחשתי לו באוזן.
"גם אני אותך." הוא לחש לי בחזרה.
"בואי, בואי. את כל כך רזה! את חייבת לאכול, יפה שלי! בואי, בדיוק התכוונתי להכין ארוחת צהריים!" אימא שלי הסתובבה מאושרת סביבי, שמחה עד לב השמיים שהבת הקטנה שלה חזרה הביתה, לזרועותיה.
"תפסיקי להטריד את הילדה, יקירתי. כרגע היא חזרה. היא רוצה לנוח קצת, לא?" המבט האוהב בעיניו חזר. כינויי החיבה חזרו. הטון האוהב והמרגיע חזר. הכול חזר והכול בגללי.
לפתע הפלאפון שלי צלצל. זה היה סת'.
"הלו?" עניתי בחשש, מקווה לחדשות טובות.
"היי." קולו היה עצוב.
"מה קרה?" שאלתי ברוך.
"את חסרה."
"אני אחזור, אתה יודע." ראיתי את הורי מחליפים מבטים. התרחקתי מהם, מנסה לשמור על פרטיות.
"אני יודע, אבל… אני מתגעגע."
"אני מצטערת."
"למה אלוהים עושה את זה לנו?" אמר לפתע, קולו מיוסר בכאב.
"עושה מה?"
"מנסה לשחוט את היחסים שלנו."
"הוא לא. זה אנחנו אלה ששוחטים אותם."
הוא שתק ואני שאלתי: "סת'?"
"כן?"
"יש לי משהו חשוב להגיד לך."
"מה?" הוא הסתקרן.
"אני… אני אוהבת אותך."
"גם אני אותך."