לרקוד – פרק 62 (1D)

אביה/זאין

אני יוצאת מבית הספר אחרי יום לימודים מעייף, רק עוד כמה שבועות ואני ואור מסיימות את השנה האחרונה שלנו בתיכון לאומניות.
בחודשים שעברו הפסדנו מספר רב של ימי לימודים, אבל דאגנו להשלים את הכול ולעמוד בקצב, מבחני הגמר כבר עברו, ומה שנותר זה להנות מהשבועות האחרונים עם כול החברים.
סידרתי את תיקי הכבד על כתפי מתקדמת ליציאה מבית הספר, אור נעלמה כבר ממזמן מאז השעה השביעית לא ראיתי אותה.
יצאתי מהמבנה ישר אל המדרכה והכביש, מהעבר השני של הכביש הרחב הפרארי האדומה והיוקרתית של זאין, הוא לא עוזב את הרכב הזה לרגע, גם אם יחפשו לכלוכים על הרכב לא ימצאו גם אם יחפשו בנרות, הוא דואג לרכב הזה כאילו זה הבן שלו.
הוא יושב על מכסה המנוע כהרגלו עם סיגריה בפה, הדבר הראשון שאני שמה לב אליו זה השיער שלו.
״אני לא מאמינה״ אני מלמלת המומה שאני מתקרבת אליו, בוהה רק בשיערו השחור שעכשיו מגולח בתספורת הזויה,״בבקשה תגיד לי שזה כובע ומתחת כול השיער היפה שלך״ אני אומר בשוק, בוהה בתספורת מארינס קצוצה, זה הולם אותו אבל אני אוהבת יותר את הקוצים.
״זה יארך מהר אל תדאגי״ הוא מחייך לעברי ומושך אותי לתוך חיקו החם, מכניס אותי לתוך נשיקה נעימה וממכרת, ״זה פשוט זוועה״ אני אומרת לו בחיוך שהוא מתנתק מהשפתיים שלי לאט, ״אז אני ישן היום על הספה אה?״ הוא מתגרה בי, חוזר על דברי כמו אתמול בדירה של אור ונייל.
״אני לא מאמינה״ אני מלמלת תוך כדי בהייה בתספורת החדשה שלו, ״תרגעי בייב פחות מחודש והשיער שלי יחזור להיות כמו שהיה״ הוא אומר נושק קלות לשפתיי וזורק את הסיגריה מבין ידיו, ״כדאי מאוד אחרת אני יעשה לך השתלת שיער״ אני מתלוצצת בחיוך קל, הוא מוביל אותי לדלת מושב הנוסע ופותח בשבילי את הדלת, אני מתיישבת בכסא הנוסע המרופד עור שחור, והוא טורק את הדלת אחרי שאני נכנסת פנימה, הוא מקיף את הרכב במהירות ונכנס למושב הנהג, לוחץ על הגז ומשתלב בתנועה על הכביש, בדרך המוכרת אל הדירה שלנו.

*

היא הייתה כול כך מופתעת שראתה את התספורת שלי, זאת הייתה הכוונה שלי מראש, שהיא תיהיה מופתעת מהשינוי המשמעותי. המבט על הפנים שלה היה שווה את הכול.
עצרתי את הרכב בחניות השמורות לדיירי הבניין ,יוצא במהירות ושולף את המפתח הכסוף מהחריץ, פותח לאביה את הדלת לפני שהיא תספיק לפתוח בעצמה, היא מחייכת ויוצאת מהרכב הספורט האדום, אני טורק את הדלת וממהר לנעול עם השלט-האוטומטי.
מבטי במקרה עבר על הרחוב, נתקע על שני בחורים שעמדו והסתכלו בדיוק לכיווני.
׳לעזאזל׳ קיללתי את עצמי מבפנים כול כך הרבה פעמים, ״אביה אולי תכנסי לבית, אני כבר מגיע״ אני אומר לה, מגייס את הקול הכי יציב ואטום שלי, מעלה על פניי את אותה ההבעה.
״מה קרה?״ היא שאלה מבולבלת, עיניי לא עזבו את שני הבחורים מהעבר השני של הכביש, אני ונייל ניצחנו אותם פעם אחת בכדורסל הימורים וגרמנו להם להקלע לחובות וצרות עם המהמרים השונים.
ראיתי את ההבעה על הפנים שלהם,עצבניים כול כך, הם ירדו מהמדרכה אל הכביש חוצים במהירות בין הרכבים המצפצפים לעברי, ״הכול בסדר, תכנסי לבית אני כבר מגיע!״ אני אומר ודוחק בה להכנס, היא מסתכלת עלי במבט מבולבל אבל נכנסת אל הבניין, תוך כמה שניות אני שומעת סגירת דלת מעומעמת מדירתנו בקומה הראשונה.
״תראו תראו אם זה לא זאין מאליק?״ אחד מהבחורים מגיע לעברי, מדבר אלי בזלזול, השני מגיע גם הוא ונעמד מצידי האחר, עורו של אחד מהם כהה, והשני בהיר, מבטיהם עצבניים, לרגע קל חששתי.
תמיד ידעתי שאי אפשר לברוח מהעבר, לא עבר כזה, ידעתי שבאיזה שהוא שלב העבר יגיע לחיי ויתקתק לי על הדלת, ברצון להכנס לחיי ולהשאיר שמה בלאגן.
ידעתי שזה יקרה באיזה שהוא שלב מסויים.
״בבקשה, אני אתן לכם כמה כסף שאתם רוצים, רק תעזבו אותי בשקט״ אני אומר מנסה לשמור על איפוק, אף פעם לא הייתי כזה מאופק, תמיד הייתי פותח בתגרות, אני נזכר במילים של אמא של אביה, ׳הוא עבריין׳ התחלתי להאמין לדבריה, הרי עבריין תמיד נשאר עבריין.
״למה שנעזוב אותך בשקט?, אתה והחבר הבלונדיני שלך דפקתם לנו את החיים!״ אמר אחד מהם בעל העור הכהה, מבטו נעוץ היישר בתוך עיני.
״בבקשה, אני אתן לכם כסף, רק תעזבו״ אני מתחנן בקולי, יודע שאביה מחכה לי בדירה המשותפת שלנו, לא מודעת לכלום ממה שקורה כאן.
אני שם לב במבט מהיר שאחד מהם תופס אקדח בתוך כיס הג׳קט הכחול כהה שלו, אני מחליט לשקר, אם יש להם לב מתחת לכול שכבות הקרח העבות, הם יעזבו אותי בשקט לנפשי.
״בבקשה יש לי ילד, תינוק,אל תעשו את זה, החברה שלי בהריון״ אני אומר שהאקדח השחור והמתכתי מתחיל לבצבץ מכיס הג׳קט הכהה שלו, הם מבטים אחד בשני במבט מהיר, ״מהבחורה הזאת שהייתה איתך הרגע, או שגם היא אחת מהזונות שלך שבמקרה הכנסת להריון?״ זה בעל העור הבהיר שאל, גורם לדמי לבעבע בתוך עורקיי, אני לא מוכן לשמוע עלבונות, במיוחד לא כלפי אביה, כלפי האחת של חיי, לאהבתי.
אני עוצם את עיניי, נאנח בשקט, יודע שאסור לי לרדת מהפסים, להשתגע, ולהתחיל לריב איתם, הדבר היחידי שיקרה זה שאני ימצא את עצמי מדמם על כביש האספלט השחור, ׳לעזאזל׳ אני שוב מקלל את עצמי מבפנים באלפי קללות, פעם עבריין, תמיד עבריין. העבר רק רודף אותי לאן שלא אלך לאן שלא אחזור.
״בבקשה, אני אתן לכם את הכסף מהמשחק ההוא, רק אל תעשו את זה, יש לי תינוק אני לא יכול לתת לו לגדול בלי אבא״ אני אומר בסוג של קול מתחנן, אני יודע שבתוך תוכי זה שקר מוחלט, אבל אני לא יכול לתת להם לדעת את זה.
הם מביטים שוב אחד בשני, מהוססים, ״יש לך כאן את סכום הכסף?״ זה בעל העור הכהה מדבר, אני מהנן, נזכר במעטפת הכסף מהמשכורת האחרונה שקיבלתי השבוע.
זה חצי מהמשכורת, 1,500 דולר.
״כן״ אני מהנן בראשי, בולע את רוקי לאט, מרגיש את הגוש מחליק בכאב בתוך גרוני.
״שהסכום יהיה כפול״ אומר זה בעל העור הבהיר, ׳לעזאזל׳ פרץ הקללות שבתוכי מתחדש, ואני מקלל את עצמי באלפי קללות עסיסיות, מתחרט כול כך על הרגע שהתחלתי לשחק במשחקי הימורים.
״תחכו פה שתי דקות אני יחזור עם הכסף״ אני אומר בקול מתחנן, הם ישר מבטלים את דבריי בראשיהם, זה בעל העור הבהיר פונה אל זה בעל העור הכהה ואומר לו בשקט לבוא איתי.
אני שב על עקבותיי ונכנס אל הבניין שזה בעל העור הכהה עוקב אחריי, אני פותח את הדלת ורואה את אביה במטבח עם כוס מים מבולבלת מתמיד.
״זאין!״ היא ישר אומרת שהיא רואה אותי, ואז מבחינה בזה עם העור הכהה מגיע אחרי, מביטה מבולבלת בשנינו ולא יודעת מה להגיד.
אני מביט בה במבט מלא משמעות, מתפלל בתוך ליבי שלא תגיד משהו שיחשוף את השקרים שלי אליהם.
אני נעלם בתוך חדר השינה שלי ושל אביה, ממהר לקחת את המעטפה המלאה בכסף ולחזור אל המבואה הראשית, אל עבר הבחור בעל העור הכהה, ״קח״ אני אומר ונותן לו את המעטפה עם הכסף, שקרעתי את עצמי כדי להרוויח את הכול.
ושוב המשפט ממקודם רץ במוחי, ׳פעם עבריין, תמיד עבריין׳.
״אל תדאגי מותק, כבר אין בחילות בוקר בשלבים הראשונים״ הוא אומר לאביה ולוקח את המעטפה מידיי, היא מסתכלת עליו בהרמת גבה, מבולבלת נורא ולא מבינה מה הוא רוצה ממנה.
היא מהנהת לאט מבולבלת, מסתכלת עלי במבטים מבולבלים ספק עצבניים בזמן שהוא יוצא ועוזב את הדירה.
אני ממהר מיד אחר כך לסגור את החלונות, את הטריסים ולנעול את הדלת.
״אתה מוכן להסביר לי מה זה היה?״ היא שואלת אותי, אני מרגיש מבויש באיזה שהיא צורה, לא משנה כמה התאמצתי להעלים את העבר שלי, הוא צץ בכול מקום.
״היית צריכה להקשיב לאמא שלך ולעזוב איתה שהיה לך את ההזדמנות, עכשיו את סתם תקועה עם עבריין מטומטם!״ אני נותן לעצבים שלי להתפרץ מתוכי כמו הר געש פעיל, היא מביטה עלי כול כך המומה, כול כך פגועה.
וזה רק מכאיב לי בלב, זה רק גורם לי להבין, הייתי עבריין דפוק, נשארתי אותו אחד.