אבודים- עונה 3 – פרק 5 – ׳רגשות׳

אני עדיין יושבת על אותו הספסל, אני לא יודעת מה להגיד לו, לגבר העומד מולי הנושא את השם לוק.
״יש לי כאב ראש״ אני ממלמלת בשקט לעצמי, מכול מה שקורה מסביבי, אחי אדם, הקומה, החלום, עכשיו, אני לא מצליחה להבין שום דבר.
אני רק רוצה לזחול למיטה שלי, ללכת לישון ולהתפלל שאני גם לא יקום.
פתאום חלק מהלב שלי התגעגע לחושך שעטף אותי לפני שהתעוררתי מהקומה.
הלוואי והחושך יחזור לסובב אותי, יחזיר אותי לעלטה שהייתי באה.
״אני יודע שזה המון לעקל״ קולו הגברי נשמע באוזניי, אין לו מושג כמה יש לי לעקל.
״אין לך מושג עד כמה״ אני נותנת למחשבותיי לצאת מפי, אני לוקחת נשימה עמוקה לראותיי, מקללת את הרגע שהתעוררתי מהקומה, אם לא הייתי מתעוררת, הייתי ממשיכה את החלום הטוב הזה, חלקו היה רע, אבל אין ספק שרובו שינה את חיי, עשה לי טוב באיזה שהיא צורה מטורפת.
״אני לא יודעת מה להגיד לך״ אני אומרת אחרי שעות ארוכות של שקט, כנראה שכן הכרתי את לוק בחיים הקודמים שלי לפני התאונה, כול מי שהיה בחלומי בזמן שהייתי בקומה הכרתי אותו בחיים הקודמים שלי, מעניין איפה הכרתי את בלה, ראיין , אפריל, ריאון, כול השאר.
לא מדובר באנשים שהכרתי כול חיי, רק מפגשים אקראיים במהלך כול שנות חיי, זה אפילו יכול להיות בסך הכול ילדה שהייתה איתה בבית הספר בשכבה אבל לא הייתי מודעת לקיומה, או מישהו שעבד איתי באולם האירועים הגדול בשנות נעוריי, ועוד המון סיטואציות שבהן יכלתי להכיר את האנשים שחלמתי עליהם.
אני שוב לוקחת נשימה עמוקה ורועדת, מאגרפת את כפות ידיי לשני אגרופים קפוצים ומרוב חוזק קצות אצבעותיי הלבינו.
פעם נוספת אני לוקחת נשימה רועדת אל ראותיי, מנסה לחשוב מה אני עושה עכשיו, עם כול המידע הרב הזה שאני לא מצליחה לאכסן בראשי, ולהמשיך הלאה?
מה עם הרגשות שלי?
עם כול המחשבות שלי?
עם כול הכאבים והצלקות הנפשיות?
עם כול עניין הקומה?
איך אני אמורה להמשיך הלאה?
״סלחת?״ הוא שואל אחרי דקות ארוכות של שקט חיצוני, אבל בפנים הכול כול כך רועש וקולני, אני נזכרת במכתב שקיבלתי ממנו בבית החולים, בדבריו של הכומר על הצלת חיים, נשמע מגוחך למדי, אבל אני לא יכולה שלא לסלוח, אולי זה לא לוק שהתאהבתי בו בחלומי, אבל הוא עוטה את אותה המסכה הגברית.
״כן״ אני עונה בשיניים חשוקות, אני כבר לא יודעת מה שמאל, מה ימין, איבדתי את הדרך ממזמן וירדתי מן הפסים המוחשיים והנפשיים כאחד.
רוח צפונית חמה-קרירה חלפה וגורמת לצמרמורת לטפס במעלה גבי, הרוח נושבת לכיוון, ואני נאבדת איפשהו באמצע הכול.
מרגישה כול כך אבודה, ורגשותיי אבודים גם הם, מחשבותיי רועשים כול כך בתוך ראשי, ולבי תוהה מה עובר עלי.
אני לא מבינה מה עובר עלי.
שוב שקט חיצוני משתלט עלינו, הוא לא מדבר רק עומד עם מבט נעוץ ברצפה, אני נזכרת ברגעים מחלומי, עכשיו שאני מנסה להיזכר הכול מרגיש מטושטש, כמעט הכול.
תמונות מעומעמות שרצות בתוך מוחי, תמיד זוכרים חלקים מחלומות, וגם החלקים האלה מטושטשים.
הכול מבפנים כול כך רועש, המחשבות שלי רצות בתוך מוחי בלי כיוון, עוברות במוחי שוב ושוב, ועדיין אני לא מבינה דבר.
״מה קורה לי?״ אני לוחשת בשקט לעצמי, קולי לא גובר על לחישה שקטה שמהדהדת בכאב באוזניי.
אני מרגישה שאני עומדת לאבד את זה.
הרגשות פועמות בתוך גופי, משתוללות לכול עבר כשדמי מתפרע בעורקיי והלב דופק כמו משוגע.
׳הכול כול כך דפוק, המוח שלי כול כך נדפק!׳ .