שלג

היא תביט בעיניו. במבט קר, חזק, שלא מרפה. במבט של עצב וייאוש ותחנונים. הוא יוכל ממש לשמוע אותה אומרת; "תעזור לי". אך הוא יקשיח את ליבו וינהם בשקט, ובתגובה לנהמתו ינהמו גם כל חברי הלהקה.
אנקה תיפלט מפיה של הנערה, וראשה יישמט של השלג הלבן. והלהקה תשמח. אבל הוא לא. הוא יידע, באותו הרגע, שזו הייתה טעות. אבל לא תהייה לו אפשרות אחרת והוא ייאלץ לסיים את שהתחיל. והוא יתקרב אליה, בשקט בשקט, כאילו יכלה לשמוע אותו בכלל. והוא יצמיד את ניביו לגרונה החשוף, וישתה את דמה המתוק מתוכה, ויאמין שמצא שלווה. אבל הוא ייטעה.
ולימים תימצא שם נערה, בשלג, שכאילו רק נרדמה. כאילו יש סיכוי שתתעורר בכל רגע. ועל השלג הלבן היא תשכב, בשפתיים כחולות מקור, ראש שמוט, ושני חורים זהים, קטנים, במרחק מה זה מזה, מסומנים על צווארה. והיא תיראה כמו כתם דם על השלג הלבן כל כך, הלבן מדי, שכל טביעת רגל כבר נעלמה ממנו מזמן.
ולימים יימצא את עצמו הוא, אותו האחד, חושב עליה, וחושב איך יצליח למצוא שלווה. אך התשובה תהייה מתחת לאפו ממש. והוא יביט מטה ויראה שבלי משים, בלי לשים לב לכך בכלל, לקח לידיו הרועדות סכין. לא סתם סכין. הסכין היחידה בעולם המסוגלת לפצוע אותו. הסכין המוכתמת. הסכין שלה.
והוא יעצום את עיניו, ויחשוב עליה. ועל הטעויות שעשה. והוא יסרוט את ידו בסכין, מתענג על הכאב, וינעץ אותה בלבו.
והיא תביט בעיניו. במבט קר, חזק, שלא מרפה. גופה לבנה בשלג הקר. והוא יצטרף אליה.