לא כל הנוצץ זהב – פרק 92

מכיוון שאני ואריק כבר היינו מומחים בבניית מחנה בשטח התרחקנו מהמקום ההוא שבו מצאנו את מארק והמשכנו ללכת על שבילי עפר עד שהגענו למקום מרוחק מספיק.
אני, אריק, וגם מארק, בנינו יחד את המחנה במהירות. הבחנתי בעובדה שמארק לא ישב בצד והביט בנו, לא ניצל את העובדה שהוא בטח חבול ותשוש לגמרי בשביל להתעצל ולא לעזור, וזאת הייתה עוד נקודה לזכותו.
ככל שהמסע הזה התארך, ידעתי שאני מתחילה לחבב יותר ויותר את שני החברים החדשים שלי. ולא הייתי בטוחה אם זה דבר טוב או רע.
כלומר, עם אריק יכולתי להסתדר, אבל מארק… זה היה שונה. כל פעם שזה היה נראה כאילו אנחנו עוד איכשהו מסתדרים משהו היה מפריע. תהיתי למה זה קורה.
ברגע שהקמנו מחנה אריק פרש את שק השינה שלו וציווה על מארק להיכנס פנימה.
"אתה חייב לישון," הוא הודיע לו.
"מה איתך?" השיב מארק והצביע בעצמו על שק השינה.
"אבל אתה לא ישנת טוב כבר מלא זמן,"
"כן, אבל אני לא יכול לתת לך לא ללכת לישון," מארק השיב בהיגיון.
השניים המשיכו לריב בזמן שאני שלפתי את שק השינה שלי וזרקתי אותו אל מארק.
"הנה, עכשיו לשניכם יש שקי שינה," אמרתי. "לכו לישון,"
ואז הם התחילו לריב איתי.
"את לא יכולה לשמור ראשונה," התלונן אריק. "מה זה יגיד על הנימוס שלנו?"
התאפקתי מלהזכיר לו שבלילה שעבר הוא הלך לישון בלי לחשוב על זה אפילו. ואז נזכרתי שבלילה ההוא גם דיברתי עם אבא שלי, חשבתי לשתף את מארק במה שקרה, אבל משום מה משהו עצר מבעדי.
"אוף, די כבר," אמרתי. "לכו לישון, מיד,"
"היא מזכירה את אמא שלך כשאני בא לישון אצלך," מלמל מארק.
"שמעתי את זה," השבתי ונעצתי במארק מבט מתלוצץ.
"בסדר, בסדר," מארק נכנס לשק השינה שלי ועצם את עיניו.
אריק הביט בי רגע ארוך לפני שהפנה את מבטו אל מארק, ואז הוא ניגש אליי.
"איזה יום היה לנו, הא?" חייכתי והרמתי את מבטי אל פניו. הוא נראה כל כך יפה. עכשיו חשבתי שאני מתחילה להבין למה, אם סבתא שלו היא אפרודיטה… טוב, זה יסביר כמה דברים. אבל חוץ מזה שהוא יפה הוא היה גם מצחיק, ונחמד, ואכפתי כל כך… כל מיני דברים שהייתי רוצה להיות בעצמי.
הוא חייך בתשובה.
"כן," הוא השיב ואז המשיך: "תודה,"
"על מה?" שאלתי בבלבול.
"על שעזרת יל למצוא את מארק. על ש… לא וויתרת על החיפוש אחריו, כי יכולנו פשוט להמשיך הלאה בלעדיו אבל – "
"לא נתת לי," אמרתי והנדתי בראשי. "הייתי ממשיכה, אני לא כזאת נחמדה כמוך,"
"לילי, את כן נחמדה. את נחמדה, ומצחיקה, וצינית להפליא," הוא חייך חיוך שובה. "אני…"
מארק גנח. מה שגרם לאריק להסתובב אליו במהירות.
"מארק?" הוא שאל.
"אני בסדר," מארק מלמל בעייפות. "אבל המחמאות האלו על לילי לא עושות לי טוב,"
צחקתי כשהוא התהפך, מה שגרם לו להתיישב ולהביט הישר אליי.
"את צחקת," הוא מלמל בטשטוש.
"נכון," אישרתי.
"יש לך…" הוא מצמץ, פיהק ונשכב חזרה על האדמה.
"…צחוק יפה," הוא השלים ועצם את עיניו.
אני ואריק הבטנו במארק רגע ארוך. אני הייתי נבוכה ומופתעת. מארק נתן לי מחמאה, בלי לצחוק עליי, בלי ציניות, בלי התגרות. וואו, זה שיפור רציני בכל מה שקשור אל שנינו. ואולי הוא סתם היה מטושטש מעייפות וכאב ולא ידע מה הוא אומר?
"אני מניח שאת תרצי שגם אני אלך לישון," אריק אמר בשקט.
הנהנתי.
"אני הכי פחות עייפה," אמרתי ופיהקתי, מה שסתר לחלוטין את מה שאמרתי לפני שנייה.
"אני רואה," אריק צחקק והוביל אותי לשק השינה שלו. "לכי לישון, לילי,"
"אריק, אתה צריך…"
"לא, לכי לישון," אריק התעקש.
"בסדר, אבל תעיר אותי ונחליף משמרות," אמרתי. "אני רוצה לתת למארק לישון כמו שצריך,"
חיוך עלה על פניו של אריק.
"אני אעיר אותך," הוא הבטיח ואז, כמו בלילה הראשון שלי במחנה, הוא השכיב אותי בתוך שק השינה, וחייך אליי כשעיניי נעצמו.
חלמתי חלום מוזר.
היה שם כובע בייסבול מיושן עם הסמל של קבוצת היאנקיז שריחף באוויר. ואז קרה דבר באמת מוזר, הכובע דיבר.
"זאת הייתה טעות קלה," אמר הכובע בקול משונה.
קול אחר, קר, מחושב ומפחיד דיבר בתשובה.
"טעות שהייתם צריכים לקחת בחשבון!" הקול היה כועס מעט.
"לא הערכנו את הכוח של שני החצויים," מלמל הכובע בקול כנוע.
"לתת לרוכב להימלט ככה," השיב הקול בהתנשאות. "בפעם הקודמת שהתכוונתי לעלות, לא היה מקום לטעויות. מי שטעה סבל מנחת זרועי, אתם לא רוצים לגרום לעצמכם לסבל, נכון?"
הכובע הבלתי נראה נעצר באוויר בדממה. ואז אמר: "כן. אנחנו… נתקן את המעוות, נשלח צוות אליהם מפלצת מיוחדת, אם זה רצונך – "
"לא, לא עכשיו. ניתן להם לחשוב שהם מתקרבים למטרה שלהם," הקול מלמל. "הם לעולם לא יצליחו להגיע עד אטלס,"
הכובע הנהן בהתלהבות להסכמה.
"עכשיו מספיק. ובמחשבה שנייה… למה שלא נשלח אל השליחים הקטנים של האולימפוס הפתעה?"
והדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בדיוק כשהשמיים התחילו להתבהר. ושאגה אדירה מילאה את אוויר הבוקר.