זיהום.

נשמתי עמוק את ריח ההרים, עוצמת את עייני בשביל להכפיל את תחושת העונג אשר תגיע יחד עם ריחם הצלול של ההרים.
דקות ארוכות עמדתי כך, נושמת את האוויר הצונן והצלול, דקות שנקטעו על ידי עשן.
התחלתי להשתעל ודמעות חנק התחילו להצטבר בעייני.
הסתובבתי במקומי, מחפשת את מקור העשן שקטע את הרגע השליו ביותר בחיי.
לאחר מספר שניות זיהיתי את המקור – איש.
האיש נפנף בידו האוחזת בקרטון, למולו עומד מנגל דולק שמתוכו יוצאים ענני עשן שחורים.
כיווצתי את פני בבוז מוחלט. איך אנשים מסוגלים לעשות 'על האש' במקום כל כך יפה? לזהם אותו עם דבר כל כך ברברי?
לפתע ריח עשן נוסף מילא את נחירי וגרם לי להתעטש ולהשתעל בחוזקה, הסתובבתי למקור העשן אך לצערי, כל האזור היה מלא במקורות.
מנגלים, סיגריות, עשן מכוניות, נפצים,מדורות ועוד כל כך הרבה מזהמים אחרים.
דמעות בושה ועצב עלו בעייני.
זו החברה אליה אני שייכת?
חברה שכל דבר היא מזהמת?
חברה שכל דבר היא הורסת?
למה הם הכל הורסים?
למה אין הם מעריכים את הדברים הפשוטים שהחיים מציעים?
הסתלקתי משם מנסה לשחזר את הריח בראשי, אך רק מסך עשן הופיע במוחי.