רכבת לכיוון אחד

הרכבת הייתה ריקה,
הייתם יכולים לחשוב, שזה ייתן לכם
פרטיות, שקט, מעט שלווה.
אך, לא כך הדברים היו בשביל ניקו,
הם לעולם לא יהיו כך, לא משנה לאן הוא הלך,
היו מסביבו אנשים, גם אם רק מהסוג המת, הם תמיד היו שם.
ניקו, ציפה למעט שקט, טוב מהחיים לפחות.
הוא ידע כי איש אינו נוסע ברכבת הזו, בייחוד לא
בשעה כזאת, אתם מבינים הרכבת הזו לא בדיוק הגיע לשום מקום,
זאת אומרת היא הגיע לאנשהו, היא הגיע למרכז הגהנום
ואיש לא רוצה להגיע לשם, טוב, כך לפחות הוא חשב.
הדלת נפתחה ודרכה נכנסה נערה, היא הייתה בגיל של ניקו,
אולי מעט צעירה יותר,היה לה שיער שחור פרוע, עם פוני שנכנס לעיניים,
הוא הבחין בעיניה רק לשנייה, אך הוא ראה בהן משהו רדוף,
לא היה שם פחד, אבל היה אפשר לראות כי היא מסתירה הרבה דברים.
"ילדה, הרכבת הזאת לא מובילה לשום מקום, עדיף לך להסתובב ולרדת"
אמר ניקו, מקווה שנימת קולו התקיפה תגרום לנערה להתחרט על הבחירה הגרועה שלה.
"אם כך, מדוע אתה יושב ברכבת הזו?" נימת קולה הייתה מתריסה,
אך הוא ידע כי יצליח להתיש אותה הרבה לפני שיגיע אל השאול.
"משום שלי אין ממש לאין להגיע, אני פשוט נוסע, סתם ללא סיבה"
אמר ניקו, ומשך בכתפיו, הוא ידע שאם ידבר איתה מספיק זמן,
הוא יימאס עליה.
"בדיוק כמוני, אכפת לך אם אצטרף?"היא שאלה, וידע כי כרגע,
היא חרצה את גורלה, אתם מבינים,
כול עוד היא לא הראתה סימנים אמתיים לכך שהיא עומדת להישאר הכול היה בסדר,
אך מהרגע שהיא הראתה, אין לה דרך לצאת מן הרכבת הזאת,
לפחות עד השאול.
הוא ידע, כי עכשיו, הדבר היחיד שיוכל לעשות בשבילה, הוא להיות נחמד.
"בטח, בואי שבי"הוא אמר, עיניה הכחולות עזבו אותו רק לשנייה,
רק בשביל לבדוק את שאר המושבים,
הוא שם לב כי עיניה התעקבו על המושבים עליהן ישבו הנשמות,
אך זה היה ממש לשנייה והוא ניסה לשכנע את עצמו כי דמיין זאת.
"היא יכולה לראות אותנו" לחששה הרוח שלצידה התיישבה,
במרחק של מושב אחד מניקו.
"היא יכולה לראות אותנו"התעקשה הרוח למרות שניקו לא האמין בזאת,
או, לפחות לא רצה להאמין.
"אז, תגידי, מאיפה את?"שאל ניקו, קולו היה אדיש, כאילו לא היה אכפת
לו, אך, היה משהו בנערה הזאת, משהו שגרם לו לרצות לדעת יותר.
"אתה יודע, מפה ומשם"היא אמרה עיניה חמקו מעיניו.
"ומאיפה אתה?"עכשיו עיניה חזרו עליו, ונראה בהן איזשהו סימן לזיהוי,
אך לניקו לא היה מושג מי היא.
"את יודעת, מפה ומשם" אמר וראה כי חיוך מופיע בזויות פיה,
הוא לא ידע מדוע, אך אפילו הסימן לחיוך הזה, גרמו לו זוג של גאווה,
גאווה, שהוא הצליח לשמח אותה, אפילו אם רק במעט.