סכין

זה היה יום רגיל. שום דבר לא היה משונה. אותם האנשים איתם לא יהנה
ועוד ניירות נזרקים על השולחן, לא משנה שום דבר עוד מעט נעלם.
רק אותם אנשים עם אותם הפיות ואותם הבגדים עם האמירות הפוגעות. לא זוכר הוא ימים בהם היה זה שונה. זאת המציאות הקשה חסרת הלב.
והנה סכין מונח על שולחן הפיתוי כה גדול אך הוא לעצמו נשאר נאמן. הסכין כה קרוב אך באותו זמן כה רחוק, הזמן שאפשר למחוק. והסכין עוד מונח לו באותו המקום נראה כה שלו ושמח. הסכין הוא מפלט לעתיד יותר וורוד שבהם גם הוא יהיה שלו ורגוע.
אך הוא החליט שייתן עוד סיכוי אולי למחרת יהיה איזה שינוי.
אבל למחרת הכל נשאר זהה בודד לא חולף ובהחלט לא שקט.
הוא עמד שם לעיני העוברים הם מביטים בו ואז לועגים. הוא זוכר את אתמול ואת הסכין החלטה כה קרובה זה יכול להיות נעים.
הוא בביתו שוב סופג צעקות על פרצוף קצת מוזר ועל חיפוש תשובות דבר לא השתנה הוא עדיין בודד והסכין לו שם עומד.
היום הסכין עוד יותר מפתה אחרי הכל דבר כבר לא ישתנה. מצבו רק יהיה גרוע בכל יום אז למה לו לנשום? במראה הוא רואה רק אדם מבולבל, חבול ופצוע כבר לא מסוגל. במראה הוא רואה את עצמו בבירור אין לו סיבה לחיות.
הסכין קרובה,כבר היא בידו, למה לו לחיות? אבל אין לו תשובות. המוות נראה לו סיכוי טוב מאד. סיכוי להנות.
את חייו הוא שוקל על אזניים לו שוות, הכל מוביל אל המוות. אז למה לחיות? ולמה לנשום?
הוא ימות ויהיה רגוע.
אז הנה הוא את הסכין מקרב את נשימותיו האחרונות הוא עומד. ועכשיו זה נגמר הוא מת וצוחק, זמנו לעולם לא יהיה. זמנו הקשור במראה.