הגלגל מתהפך (פרק 14)

אז אחרי יום לימודים ארוך, מצאתי את עצמי עומד בחוץ עם אמה.
"זה היה הדבר הכי נורא שהייתי בו," אמרתי בעודי יורד במדרגות.
"ברוך הבא לך, זאת רק התחלה." צחקה אמה את הצחוק הקליל שלה.
חייכתי חיוך דק לעברה, נהנה לשמוע אותה שמחה וצוחקת.
"נדמה לי ההסעה שלך כאן." קטעה אמה, את מחשבותיי.
הבטתי לעבר המכונית השחורה שחיכתה לי בחוץ והמתינה לי. נאנחתי, למה אני עושה רושם של מפונק?
"רוצה טרמפ?" שאלתי לבסוף את אמה.
"לא, הבית שלי עשר דקות מכאן," אמרה לי, מחייכת.
"אז נדבר?" שאלתי אותה, מאוכזב שלא רצתה שאקח אותה.
"נדבר," אמרה לי ונשקה על לחיי, והלכה משם משאירה אותי עומד שם, ומסמיק.
לבסוף, אחי שגמרתי לעמוד ולהסמיק, הלכתי למכונית שחיכתה לי כשאני מחייך.
"היי! אתה שם, החדש. חכה!" צעק מישהו מאחורי, רגע לפני שנכנסתי למכונית שחיכתה המון זמן. אני רק מציין.
"כן?" הסתובבתי אל הקול.
מולי עמד, מישהו שנראה לי מוכר. כנראה מהכיתה שלי.
"בשבת יש מסיבה על החוף הדרומי, תבוא," אמר. ואז לפני שהלך הוסיף, "אתה יכול להביא גם את החברה שלך." הוא חייך והלך משם.
רציתי לצעוק לו שהיא לא החברה שלי אבל הוא כבר התרחק, והמכונית מחכה המון זמן…
"מצטער שעיכבתי אותך," אמרתי לנהג כשנכנסתי למכונית.
"זה בסדר, אני רגיל לזה." צחק, והתחיל לנסוע.

"אז איך היה?" שאל אותי ג'ייק כשנכנסתי לבית.
"מה חשבת לעצמך כשעשית לי את זה?!" צעקתי עליו, ספק כועס ספק צוחק.
"למה רק אני הייתי צריך לעבור את זה? עכשיו תורך," אמר באדישות, מחייך.
"נהדר, עכשיו יש לי דוד מרושע שרוצה להתנקם בי," מלמלתי.
ג'ייק צחק ורק שלח אותי למטבח, לאכול.
"שלום לוסי, מה יש לאכול?" שאלתי את הטבחית שלנו, שגם מאוד נחמדה, חוץ מהירקות.
"סטייקים ופירה." הושיטה לי צלחת מלאה, רק שהיא שחכה לציין את הירקות ששמה, טוב נזרוק אותם בחוץ.
"תודה," אמרתי לה, יוצא לחצר לאכול.
בחוץ, בו נבח והכריח אותי לתת לו את אחד הסטייקים שלי, את הירקות הוא לא רצה.
ואז לפתע הפלאפון שלי צילצל, על הצג הופיעה המספר של קלואי.
"קלואי?" שאלתי אותה, מבולבל. ריק כב היה מתקשר, הם תמיד ביחד.
"ניק, ריק …" היא התחילה לבכות.
"הוא?" שאלתי מבוהל.
"הוא בבית חולים, ירו בו, לא יודעים אם הוא חי."