סופסוף לנשום

אני לא יודעת מה קורה לי. לא חשבתי שככה זה יקרה, בטח לא עכשיו, בטח ככה ללא סיבה.
כבר הרבה זמן שאתה קיים בלב שלי, תופס חלק נרחב מאוד ממנו. עד עכשיו היית שם לכוד, לוחץ עם אגרופיך על דפנות ליבי, דורש לצאת ובו זמנית גם להישאר שם.
ועכשיו? עכשיו אתה עומד על סף הדלת, רגל בחוץ ורגל בפנים, מתלבט מה לעשות. ללכת? להשאר? לכל בחירה שהי תהיה השלכות.
אני מרגישה איך אתה בורח לאט לאט מהלב שלי. ולחשוב שזה משהו שרציתי כבר כל כך הרבה זמן, פחות או יותר מאז שנכנסת מבלי תאריך יציאה.
כל כך הרבה זמן התחננתי בשקט שתצא, תניח לי לנפשי, שתשאיר אותי לבדי בלעדיך, בלי המחשבות עליך והחלומות בהקיץ על שנינו, כי וויתרתי עליך כבר מזמן- מאז שהבנתי שזה לעולם כבר לא יקרה. ועכשיו, כשאתה עוזב את הלב שלי פתאום, אני מרגישה כאבים שמהדהדים בבטני. קרביי מתלקחים כשאני מרגישך בחסרונך הקרב ובא, ואני לא רוצה לשחרר.
ספק מהלהבה הקטנה שעוד לא כבתה כמו השאר, ספק מתחושת החמימות והביטחון ששררה בי כשהבנתי שאתה נמצא שם, תמיד. אותו אחד שאוהב, אותו אחד שאחלום עליו, אותו אחד שתמיד ארצה. בלי הצורך לדאוג מה יקרה אם, כי תמיד תהייה שם.
ועכשיו? כנראה שזה הסוף. סוף שבעצם אף פעם לא ממש התחיל. טוב, זה לא מדוייק. כי תמיד היית בלב שלי.
פעם, כשחשבתי עליך, הרגשתי בעננים. זה היה תמיד כל כך כיף. דחקתי את האמת לצד, לפינה חשוכה בירכתי מוחי, מתרכזת כל כולי בפנטזיה האישית שלי. כל בטני געשה מהתרגשות עזה, פרפרים שהדפו זה את זה בתוכי, נדחפים ונדחקים לדפנות בטני ומתנגשים זה בזה, מעוררים בי הרגשת שמחה מוזרה.
עכשיו כשאני חושבת עליך, זה שונה. שונה כואב. אני מרגישה קור וחום בו זמנית, חנק מונע ממני לנשום, הדם בורח מפני, משאיר אותן לבנות ומבולבלות. הפרפרים התעייפו והוחלפו בברחשים מזמזמים ומעצבנים, כשבכל פעם שהם מתנגשים לא נשמעים זיקוקים. אני שונאת להרגיש ככה, אני מעדיפה להיות אומללה כמקודם, כשידעתי שאין סיכוי אבל היית שם, בלב שלי. כשהיה משהו חם ובועט בתוכו, משהו – מישהו – שהיה שווה להמשיך לחלום למענו.
אני לא יודעת מתי התחלת לעזוב את הלב שלי. יכול להיות שבגלל ההוא שבא, הצית להבה חדשה, מעניינת יותר, מרגשת יותר, השאיר אותה להתלקח ימים ארוכים, לשרוף שדות בר שלמים בליבי, ולעזוב הכל, ככה מבלי להשקיט את האש. יכול להיות שפשוט התבגרתי, הבנתי שזה חסר כל סיכוי. הדמעות עליך לא שוות יותר, והדבר היחידי הנכון לעשות הוא לשחרר את המושכות שאותן החזקתי בחוזקה, קרובות לליבי כל הדרך.
יכול להיות שזה פשוט הזמן, שהרים ידיים, לא מתחשב בי ומחליט לשנות את חוקי המשחק בעצמו. מי יודע מי האשם. כל מה שאני יודעת עכשיו זה שלמרות החנק שמעיק בגרון, אני יכולה סופסוף לנשום.