תקועים במקום הכי לא צפוי (54)

~מנקודת מבטה של יובל~
"זה היה כל כך מצחיק!" אמרתי מנגבת דמעות צחוק מעיניי הירוקות, "זה היה שווה את זה" לואי אמר ונאנח כשיצאנו מהקולנוע. זרקתי את קופסת הקרטון האדומה בה היו שאריות פופקורן וחמאה, לואי זרק את שתי פחיות הקולה הריקות. אם קודם היית מדוכאת או מבואסת.. עכשיו אני בקושי יכולה לנשום מרוב צחוק. אם הייתי רואה את הסרט הזה לבד סביר להניח שהייתי צוחקת, אבל לא כמו שצחקתי כשראיתי את הסרט עם לואי. כשאתה רואה סרט מצחיק לבד, זה לא אותו דבר כשאתה רואה את זה יחד עם מישהו, במיוחד מישהו מצחיק כמו לואי, שכמובן גם הצחוק שלו ממכר. "מה עושים עכשיו?" שאל והביט סביב, מחפש את המכונית שלו, הלכנו אל עבר המכונית השחורה ברגע שהבחנתי בה וסימנתי ללואי ללכת לכיוונה. "מה עושים?" שאלתי, משיבה לשאלתו של לואי בשאלה זהה "שאלתי קודם" הוא אמר בהתחכמות ושמץ של ילדותיות נשמע בקולו. "אני מניחה שנוסעים לבית המלון" משכתי בכתפיי והתיישבתי במושב הנוסע, ליד לואי שהתיישב במושב בנהג. "ואז?" שאל והפעיל את המנוע בשאגה שבקושי נשמעה, "הפעם אתה תענה" התחננתי והשענתי את ראשי על החלון האטום למחצה. "ואז הולכים לישון" אמר תוך כדי פיהוק, "שים יד על הפה, ברברי שכמותך" צחקתי, "אוקיי, אמא" הוא גלגל עיניים בתגובה והדגיש את המילה 'אמא'. הנסיעה עברה בשקט, עד ששמעתי את ההתחלה של השיר שאני כה אוהבת "לואי תגביר!" קפצתי בהתרגשות, הוא נבהל. "את רצינית?!" הוא צעק "כמעט גרמנו לתאונה!" אמר והביט במראה האחורית, המכונית שכמעט פגעה בנו התרחקה עד שנעלמה באופק. כמעט גרמנו לתאונה… באשמתי… אני כמעט גרמתי לתאונה…אני. התחלתי להחוויר ואגלי זיעה קטנים הצטברו על מצחי, מה אם היינו מתנגשים במכונית?! האם הייתי יכולה לחיות נורמלי בידיעה שגרמתי לנו לתאונה? ואם היה קורה משהו? אם ללואי היה קורה משהו?? לא נראה לי שהייתי סולחת לעצמי בחיים אם היה קורה לו משהו! "יובל?" לואי שאל, יותר נכון לחש ועצר בצד הכביש "אני מצטערת" מלמלתי בלחישה חרישית שבקושי נשמעה, השקט שהשתרר במכונית צרם באוזניי. מבטו התרכך כשהבחין בהבעת פניי, הוא הניח יד על ירך שמאל שלי, מהלך ששילח בי זרמים עצומים של חום. מה קורה לי? "היי, זה בסדר.. לא התכוונתי להתפרץ ככה פשוט נבהלתי" אמר בקול עדין וחם, העיניים שלו תמיד היו כאלה יפות? גוונים שונים של ירוק וכחול משתלבים אחד בשני ויוצרים את הצבע המדהים של עיניו, שעכשיו מביטות בי מקרוב. אולי קרוב מדי? הרגשתי את הסומק מטפס במהירות אל לחיי, כשהוא הרים את ידו והסיט קצוות שיער חומה שלי אל מאחורי האוזן. הוא התרחק בשקט וחזר להחזיק בהגה, השתלב בתנועה ונסע לכיוון בית המלון. הנסיעה עברה בשקט מעיק, כשמגע ידו המתחכך בלחיי עדיין צורב בעורי. הוא החנה בשקט את האוטו בחניון בית המלון המיועד לVIP.
לקחתי את מפתחות החדר שלי מהפקידה בקבלה, בזמן שהיא פלירטטה קצת עם לואי שלא ממש זרם איתה. הוא פשוט הלך משם לפני שגמרה את המשפט ומשך אותי לכיוון המעלית. "אני אבקש מהם לפטר אותה" אמר בהלצה ולחץ על כפתור הקומה שלי, "היה שם מישהו שחיכה למפתח שלו והיא לא שמה לב" הוסיף. הנהנתי בשתיקה, מה שקרה מקודם במכונית עדיין לא יוצא לי מהראש… מה הפירוש לכך? ועכשיו אני אחזור לחדר שלי.. לצפות בטלוויזיה ללא שום מעש. "יובל? למה את שותקת?" לואי שאל והוציא אותי ממחשבותיי. "מה?" התנערתי והבטתי בו, בעיניים שאני כל כך אוהבת. כן, הרגע הודיתי שאני אוהבת את העיניים של לואי, אין שום דבר פסול בזה. אלו רק עיניים.
"שאלתי.. אם את רוצה לבוא איתי לחדר שלי?" הוא חזר על עצמו, "אני מנחש שישעמם לי שם לבד" הוא הסביר בחיוך. "איפה כל השאר?" שאלתי מבולבלת, אבל בכל זאת מודה על העובדה שהוא הציע לי לבוא איתו, שלא אצטרך שוב להשתעמם לבד. המעלית נעצרה בקומה שלי, הדלת נפתחה והתלבטתי אם לצאת או להישאר עם לואי. ברור שרציתי להישאר איתו, אני לא יודעת מה גרם לי להתלבט. הוא הביט בי בפרצוף ילדותי ומתחנן, דלת המעלית נסגרה ונשארתי בפנים. "יש תודה!" אמר וחיבק אותי, ליבי הלם בחוזקה, כמה קיוויתי שהוא לא ירגיש בזה! הוא התנתק מהחיבוק, הצטערתי על כך.

~מנקודת מבטה של אביה~
המכונית נעצרה בחריקה שקטה ליד הבית שלי. הערב הזה, היה אחד הערבים הכי כיפיים בחיי. זאין לקח אותי למועדון, בו שיחקנו סנוקר ולאחר מכן אכלנו. השיחות שלנו ל נגמרו, דיברנו בזרם שוטף, כשכל פעם קופץ נושא חדש לשיחה ונותן לה כיוון חדש. לא רציתי לצאת מהמכונית, לגמור את הערב הזה. הרבה זמן לא נהניתי ככה עם מישהו, אז למה זה צריך להיפסק כל כך מהר? אבל אני מנחשת שכדאי שהוא יחזור כמה שיותר מוקדם.. שאנשים לא יחשדו. אני יכולה להיות בטוחה שאף אחד לא יודע על זה, מעניין כמה זמן נוכל להסתיר את זה. הוא תפס בסנטרי וגרם לי להביט בעיניו החומות והיפות, שכל כך קל לי לטבוע בהן. "על מה את חושבת?" הוא חייך, התמקדתי בהרגשה הנעימה שמגעו שתל בי. "כלום" לחשתי בחיוך, הוא קירב אותי לנשיקה נוספת מבין הרבה. הניח את שפתיו החמימות על שלי, לקח אותי לעולם אחר. כמה שרציתי להקפיא את הרגע הזה, כל העולם עצר מלכת כששנינו היינו קרובים מתמיד. לא אכפת לי שאנחנו מסתירים את הקשר הזה, כל עוד שנינו יכולים להיות יחד.. זה מה שחשוב. התנתקנו לאט, כשמגע שפתיו בשפתיי עדיין מורגש.
זאין פתח את החלון מעט, כדי שייכנס קצת אוויר נקי אל האוטו. ברגע שפתח את החלון, ראיתי הבזק. פלאש לבן. של מצלמה.
פאפרצי.

~מנקודת מבטו של ליאם~
"להוריד אותך בבית?" שאלתי את מייגן, שישבה במושב לידי, יפה מתמיד.
שיערה הזהוב גלש בצורה מושלמת על כתפייה, עיניה הירוקות הביטו בי במבט כל כך אוהב, איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו? "כן… נתראה מחר?" היא שאלה ברוגע, בקול שאני כל כך אוהב. "כמובן, לילה טוב" נפרדתי ממנה בנשיקה קצרה שמבחינתי היא המון, היא חייכה מסמיקה. "לילה טוב ליאם" אמרה ויצאה מהמכונית בקלילות, משאירה אותי לנסוע לבד לבית המלון.
.
"היי, מה אתם עושים פה?" שאלתי את יובל ולואי, שישבו במטבח באמצע דיון על הסרט, מסתבר שלואי הלך עם יובל לסרט. "איך היה עם מייגן?" לואי התעלם מהשאלה שלי, ויובל חייכה. "היה נפלא" סיכמתי והתיישבתי לידם, "איך היה הסרט?" שאלתי מתעניין, "מצחיק, כל כך מצחיק" יובל התחילה לספר בהתלהבות, "היית צריך לראות אותה, היא כמעט התגלגלה על הרצפה מרוב צחוק!" לואי אמר בחיוך רחב. נראה שהיה להם ממש כיף. אולי סוף סוף יובל תוציא את לואי מהדיכאון שהוא שרוי בו עוד מאז המוות הקשה של נורה. "איפה הארי ונייל?" שאלתי ונדבקתי בחיוך של לואי, "אני לא יודע.." לואי אמר במבט מבולבל שהחליף את החיוך הענק והישר שלו.
הדלת נפתחה ונסגרה בטריקה קלה. "היי" נייל מלמל כשהוא והארי עברו ליד המטבח, על פניו של הארי היה פרצוף ריק. לחייו היו סמוקות מעט, עורו חיוור "מה קרה שם?" יובל שאלה בלחש, אני ולואי משכנו כתפיים "אין לי שמץ" השבתי והבטתי בהם.