המלחמה האחרונה | האיש בלבן – פרק 2 (חלק א')

התלתלים הזהובים קפצו בקלילות על ראשה כמבקשים לברוח מן הצעיף הצבעוני שבו היא ניסתה לכלוא אותם אך ללא הועיל. הרוח הקרירה שהיכתה בפניה ובבגדיה הדקים הקפיאה את עצמותיה, אך היא הייתה רגילה לקור גרוע יותר. החשיכה התעבתה והסתירה אותה מפני עיניים בולשות וסקרניות, זהו בדיוק הזמן שלו היא חיכתה. היא התקדמה קלות בשביל הבוצי המוביל אל אחת הבקתות הקטנות יותר הנמצאות על שפת הימה ובצעדים חרישיים רכנה מעל הדלת החומה והצמידה את אוזנה.
"מה את מחפשת כאן?" קול נוקשה של גבר הידע צער בימיו נשמע מאחוריה. היא סובבה את פניה לעברו וסקרה אותו במבטיה המיוחדים. שערו האפור היה קצוץ בקפידה ומסודר להפליא. מעיל העור העבה שלבש כיסה את רוב גופו ומנע חדירת קור. מכנסי בד שחורים ביצבצו מתחתיו נושקים בהתאמה מושלמת למגפיים חומות ועבות המותאמות למתפרנס מדיג הגר על שפת הימה כמותו. מבטו חמור הסבור לא הבהיל אותה כמו שהבהיל קודמים לפניה, היא הביטה פנימה, אל תוך עיניו הירוקות שהביעו צער עמוק על אבידה רבת שנים.
"באתי לבשר לך…" היא החלה לומר בקולה הצרוד והחלול, אך הוא הרים את ידו וקטע את דבריה. "לא אשת בשורות את!" הוא הגביה מעט את קולו והתקדם לעברה באיום "איני מעוניין לשמוע ממך דבר". הוא עקף אותה ונקש על דלת ביתו מספר פעמים בעדינות. אישה לבושה בסינר לבן פתחה את הדלת והתבוננה לחילופין בבעלה ובאישה עם הצעיפים מספר שניות. עיניה הירוקות תאמו את עיני בעלה ובחנו את אשת הצעיפים מכף רגל ועד ראש. שערה האפור היה אסוף בפקעת מסודרת ותווי פניה כמו בעלה הוכיחו על האבידה. "מה היא רוצה?" היא שאלה את בעלה בחרש שמא היא תשמע, אך היא יכלה לשמוע דברים חרישיים בהרבה יותר. היא התבוננה בה וחזרה לומר את דבריה "באתי לבשר על נוצרת הסוד" היא מיהרה להוציא את המילים מפיה שמא יקטע אותה שוב. פני השניים לבשו ארשת נכאים והאפירו. "אין לנו שום עניין עם נוצרת סוד" הבעל דיבר בקול תקיף, אך לפי מראהו ומראה אשתו ראו בעליל שהוא משקר במצח נחושה.
"דניס בואי ניכנס הביתה, אין לנו עסק עם המשוגעת הזו" הוא דיבר אל אשתו ונכנס פנימה בסערה. האישה עמדה מספר שניות נוספות והתבוננה באשת הצעיפים. היא נראתה כאילו עמדה לומר משהו והתחרטה בשנייה האחרונה. לבסוף היא סגרה את הדלת בפניה של אשת הצעיפים ונכנסה לביתה החמים.
אשת הצעיפים רק חייכה לעצמה ולחשה "עכשיו הם יבואו אליי" היא הלכה משם מפזמת לעצמה מנגינה המוכרת רק לה.
בתוך הבית החמים השתוללה סופה חרישית למרות האח הבוערת. הסופה געשה בליבות דיירי הבית בעוז ובעוצמה.
"מהיכן היא יודעת על סהר?" שאלה דניס בחשש את אלן בעלה שישב בכסא הנדנדה שלו ליד האח הבוערת, לאחר שהוריד את מעילו ונשאר עם טוניקת הצמר החמימה שלבש מתחתיו.
הוא התבונן באש המתפצחת והבוערת "אני לא יודע. אבל אין לנו עניין בזה. סהר היא נוצרת סוד, היא כבר לא שייכת למשפחתינו" קולו היה קר ומרוחק ושבר את ליבה של דניס.
היא התקדמה לכיוון המטבח הצר בבקתתם הקטנה והחלה לחתוך ירקות למרק של ארוחת הערב במהירות מירבית כדי להעסיק את עצמה. דמעות חמות זלגו על פניה החיוורים וזיכרונות החלו לשטוף את מוחה למרות שהיא ניסתה לעצור אותם בכל מאדה.
סהר. הבת הקטנה שלה. נלקחה מהם בגיל שבע למען תפקיד שמעטות זכו בו. אך למרות הכבוד הגדול היא הייתה מעדיפה שסהר תהיה ילדה רגילה כמו שאר הילדות. המיוחדות שבה תמיד הפחידה את השניים, אותה ואת בעלה. אך הם התעלמו מכך והמשיכו בחייהם כרגיל, עד אותו יום מר ושחור שבאו לקחת אותה. עד אותו יום שבו הודיעו להם שסהר היא נוצרת סוד.
מאז הם לא ראו אותה שוב. עברו כבר חמש-עשרה שנים, ודניס כבר לא הייתה בטוחה שהיא תוכל לזהות את סהר אם היא תראה אותה. אך הסיכוי שתראה אותה היה מועט מהסיכוי שהיא תוכל לזהות אותה. נוצרת סוד מעולם לא הגיעה לכפר הדייגים הקטן ששכן על גבולה הדרומי של ארץ שלושת החופים. מתוקף תפקידה היא התעסקה בדברים גדולים יותר ובמקומות חשובים יותר מאשר בכפר סוחרים קטן. גם אם בכפר הסוחרים הקטן הזה הוריה גרו.
מרגע שהכריזו על מישהי כעל נוצרת סוד היא הפכה להיות רכושו הפרטי של המלך אורידן. מישהי ללא משפחה. ללא חברים. ללא עבר. רק עתידה בתור נוצרת סוד הוא זה שהיה מונח לפניה. ולכן דניס לא יכלה לדמיין לעצמה אפילו ביקור קטן של סהר. ביום שלקחו אותה היא ואלן נשבעו לעצמם שהם ישכחו שהייתה להם ילדה. אך הזיכרונות לא הפסיקו להציק לה.
היא סיימה לחתוך את הירקות ולקחה אותם אל עבר האח לאחר שניגבה את הדמעות מפניה מחשש שבעלה יראה אותה במצב הזה. היא לא רצתה להכאיב לו יותר ממה שכבר כואב. דניס השליכה את הירקות הקצוצים אל תוך הקדירה שהכילה מים רותחים ותבלינים. וישבה בכסא הנדנדה הנוסף שהיה בקרבת האח ליד בעלה ששקע בתנומה קלה, או שניסה להראות כאילו הוא ישן כדי שלא יצטרך לדבר איתה על סהר.
היא התבוננה באש הלוהטת והחמימה ודמיינה את פניה של סהר כפי שזכרה אותם ביום שבו לקחו אותה. העיניים הירוקות והחכמות לגילה שמתבוננות על העולם בסקרנות, הפנים החיוורות כשלה, האף הקטן שנמצא בזווית מושלמת מעל השפתיים הורודות והעבות. השיער הזהוב והחלק שמשתרך עד מותניה. השמלה הורודה והקיצית עם הפפיון הלבן מאחורה. המבט התמים והקול הרך ששואל בפחד "אמא, לאן לוקחים אותי האנשים האלו?" דניס התנערה באימה מנסה להיפטר מכל שביב של זיכרון. כבר שנים שהיא התגברה על זיכרונות היום הארור הזה, עכשיו הכל חזר אליה בבת אחת.
סהר. נוצרת הסוד. הבת הקטנה שלה, שבשבילה תמיד תישאר בגיל שבע.