סיגריה אחרונה- פרק 41

ישבתי על גרם המדרגות האהוב עליי ועישנתי סיגריה אחר סיגריה. כל האיפור שאני בדרך לא שמה, אבל רק בקטנה, כולו נמרח. הדמעות כמעט ולא הפסיקו לרדת. ישבתי ורציתי לקבור את עצמי, הכאב היה חזק מנשוא. הפגיעה הזו, המחשבה שאני איזה זונה קטנה שעוברת מאחד לשני הרגה אותי ומוטטה אותי. הדברים שהייתי עושה בעבר היו קשורים לדברים שהם רק שלי. כשהייתי שותה הייתי שותה עם עצמי, כשהחלטתי לעשן מגיל צעיר זה פגע רק בי, אמנם היה את עשן הסיגריות אבל זה היה פגיעה בריאות של עצמי. כשזה נוגע לדבר כזה, ליחסים עם אנשים, זה תחום שאף פעם לא רציתי לפגוע בו באנשים. אנשים שעיצבנו אותי קיבלו מכות, אבל החשיפה האינטימית של להתוודא לגוף של בנאדם זה לא דבר שעשיתי, זה היה הגבול היחיד ששמרתי עליו. יותם היה הסקס הראשון שלי, היה מוזר שזה היה כל כך טוב, כי בדרך כלל אומרים שהראשון הכי מוזר. דווקא בגלל שהייתה כימיה כל כך טובה בינינו ובגלל שהרגשנו באמת טוב ומחוברים ואמיתיים וכנים אחד כלפי השני אני חושבת שזה היה נכון. יותם לא האמין לי, הוא לא רצה להאמין לי, הוא הסתכל עליי במבט מלגלג ופנה לחדר שלו. הדמעות פרצו בזו אחר זו ואפילו בלי להחטיף כאפה ענקית לסלע פשוט הלכתי מהחדר שלו, כמה שיותר מהר. והנה אני כאן, יושבת לבד ועזובה, לאף אחד לא באמת אכפת ממני. אני סתם עוד אחת מהמשוגעים שסובבים פה. אני רק עוד ילדה.
היום למחרת התחיל כפשוט סתם עוד יום, יום רגיל של לימודים, יום שבו בכלל לא התרכזתי. כבר לא ענייינה אותי ההבטחה שלי לצאת מפה עם תעודת בגרות, לא היה אכפת לי כלום. מההורים שלי אני לא שומעת, לפי הספירה אני בכלל לא זוכרת אם הם בחו"ל עדיין או לא, בעצם למי זה משנה? הרגשתי פשוט לבד, בלי אנשים לדבר איתם. הרגשתי שבגדתי בכולם בדרך כזו או אחרת, שאני נבלה, קטנה, מגעילה, מסריחה, בנאדם זגזגן, אדם לא אמין. חלק מההרגשות האלה נבעו מהדברים שקרו אתמול עם סלע. איך הוא מעז הדוחה הזה?! הוא היה אמור לשמור עליי במקום הזה, הוא בעצמו אמור לדעת מה זה למכור את הגוף שלך, וזה מה שהוא עשה לי? הוא רוצה להחזיר לי במקום הכי כואב שלו?
" אפשר? " שאל אותי קול מאחוריי כשישבתי ליד אחד העצים בהפסקה הגדולה של שתיים. הרמתי את מבטי אל האדם וחיוך גדול נפרש על פניי. כמה דמעות של התרגשות יצאו לי מהעיניים. איתן חזר לבית הספר.
" בטח שאפשר " אמרתי לו בחיוך והוא בא והתיישב לידי. נתתי לו חיבוק חזק והדמעות כבר יצאו לי מהעיניים. לא עברה כבר התקופה שהייתי בוכה פה כל יום?
" את בוכה? " הוא שאל אותי בחיוך נוגה.
" אתה לא מבין מה עובר עליי.. " נאנחתי.
" ששש ליזי, איפה הילדה החזקה שתמיד עומדת נחושה? תשמרי לי עליה, אל תאבדי תקווה ".
" אתה לא מבין מה הולך פה.. כולם פה נגדי, זה שאתה עכשיו לא נגדי לא אומר שעוד מעט לא תהיה. האנשים שהכי סמכתי עליהם לא מאמינים לי, חושבים שאני סתם זונה מגעילה.. ".
" מה? " הוא שאל לא מבין.
" אני ויותם היינו ביחד.. לכמה ימים אני חושבת אבל זה לא היה אמור להיגמר. קרה בינינו משהו, התקרבנו. אתמול סלע הוא.. הוא איים עליי בסכין ו… " אמרתי והדמעות חנקו לי את הגרון.
" רגע רגע רגע " הוא אמר, " שנייה רגע. מה הוא עשה? ".
" הוא בא עם מבט מפחיד בעיניים אתמול אחרי שדיברתי עם גלית במגורי המורים. הוא איים עליי בסכין וכל מה שיכולתי לעשות זה ללכת אחריו, אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אם הייתי עושה צעד לא במקום אני חושבת שהוא היה מעז לעשות לי משהו. לא יכולתי להתנגד. הוא לקח אותי לחדר שלו ".
" מה הוא עשה לך? " שאל איתן מרוגז.
" הוא אמר לי להוריד חולצה, נשארתי עם חזייה. הוא אמר לי לעלות עליו ולהתחיל לנשק לו את הבטן והצוואר, הלוך ושוב, מלמעלה למטה, בלי הפסקה ". עצרתי לכמה שניות בין כל חלק במשפט הזה. נזכרתי באירועים של אתמול שעשו לי כל כך רע.
" אני לא מאמין… " אמר איתן. הוא דפק את ידו בראשו והשפיל את ראשו.
" אני עברתי את זה.. זה לא מה שמפריע לי ".
" קרה עוד משהו? ".
" אני חושבת שסלע צלצל ליותם.. יותם הופיע אחרי כמה דקות בפתח הדלת, אני כבר הייתי לבושה אבל הוא ראה אותי ואותו ביחד בחדר. התקדמתי ליציאה ואז סלע אמר ליותם 'חברה שלך מזיינת טוב', ושם נשברתי. יותם הסתכל עליי לא מאמין, במבט כל כך מזלזל ופנה לחדרו בלי להגיד לי מילה. אני נשברתי אתה אפילו לא יודע מה עבר עליי בראש. הלכתי ישר לגרם המדרגות שלי ועישנתי סיגריה אחרי סיגריה. לא היה לי מקום אחר לפלוט בו את כל הכאב ". הדמעות צרבו לי על הלחיים. אני שונאת שרואים אותי כל כך חלשה. איתן עטף אותי בתוך החיבוק שלו וניסה להרגיע אותי, אולי עדיין יש לי אותו.
" יותם לא מאמין לך? ניסית לדבר איתו? ".
" לא יכולתי לגשת אליו.. מה כבר הייתי אומרת? אם הייתי אומרת שסלע הוא שקרן הוא היה מאמין לי? ".
" הוא אמור היה להאמין לך. יותם אני חושב הוא לא מאלה שמסמפטים את סלע.. ".
" אני לא יודעת מה לעשות " אמרתי לו בכאב, " והכל כל כך כואב. אני לא יכולה לשחק יותר בזה. אני אף פעם לא הייתי במצב שאני כל כך צריכה שמישהו יהיה לצידי, שכמה אנשים יהיו לצידי. כשהיו לי כאן שלושה בחורים שעמדו לצידי, אתה וסלע ויותם, הרגשתי מוגנת, הרגשתי שאני לא משחקת בכם ולא מחליפה אתכם כבני זוג אלא שאני ואתם זה פשוט חבורה, חבורה שיכולה לנצח את כל הרע שפה, ופתאום הכל נשבר. יותם כועס עליי, סלע מתנהג כמו מסומם ואי אפשר כבר לסמוך עליו, ואתה ראבק ניסית להתאבד.. אני השפויה היחידה פה? ".
" המקום הזה מוציא מהשפיות של כל אחד.. ".
" האופי של כל אחד גם משתנה פה מיום ליום. פעם אחת אתה ככה, פעם שנייה אתה אחרת. לפעמים אתה נחמד ולפעמים אתה מגעיל. לפעמים אפשר לסמוך עלייך ולפעמים אתה בוגדני. אני חייבת למצוא דרך לצאת מפה כדי לחזור אל המציאות ".
" אני לא חושב שיש דרך כזו.. " הוא אמר לי במבט עצוב.
" חייבת להיות דרך! " התעצבנתי וניגבתי את ידי את הדמעות והנזלת שאיימו להתרפץ מרוב כל הכאב, " חייבת להיות דרך לצאת מהפאקינג מקום הארור הזה! אני לא רוצה להישאר פה! אני רוצה לברוח מפה, אני רוצה ללכת, אני רוצה להשתחרר!! מה זה עוזר לי להישאר פה אם בכל שנייה אני בוכה ואני בכלל לא מנצלת את המקום הזה?! מה זה יעזור לי להישאר במקום של חולי נפש?! ".
" ליזי.. " הוא ניסה להרגיע אותי ועטף אותי בתוך החיבוק שלו, " די.. אני לצידך ואת יודעת את זה ".
" אתה לא יכול לדעת את זה. מה אם שוב תשנה את לא יודעת.. את המחשבה. מה אם שוב תלך ותתלונן למנהלת? אני בטוחה שלא באמת רצית לעשות את זה אבל איכשהו המקום הזה משנה לך כל תפיסה של האופי הקודם שהיה לך ".
" אם את מיואשת " הוא אמר לי והסתכל עליי, " מה אני כבר אהיה? ".
" אנחנו סתם עוד ילדים במשחק הבובות של בית הספר הזה. המנהלת וצוות המורים משחקים לנו ברגשות כדי להוציא מאיתנו את החיות שבנו.. אני כבר התחלתי לקלוט את זה. הכל כאן כאילו כל כך טוה והוא מלא ברע. באיזשהו שלב אנחנו כבר נהיה בלויים והבגדים שלנו, של הבובות, כבר לא יהיו באופנה. אתה יודע מה זה אומר? ".
" שכמו בחיזיון שלי יגיע השלב שכבר לא יצטרכו אותנו ויפגעו בנו ".
" בגלל זה צריך לברוח ".
" אני לא חושב שיש דרך " הוא נאנח.
" אז נחכה למוות? " שאלתי אותו.
" מה עוד מחכה לך במציאות ששווה לך לחזור לשם? " הוא שאל אותי. חשבתי על השאלה שלו. הסתכלתי ישר ולא עליו, ניסיתי להחדיר את המילים שלו אל גרוני. מה באמת יש בעולם האמיתי ששווה לי לחזור אליו? הרי אני מנצלת את כל הזדמנות כדי לצאת מהעולם ולהגיע לאפלוליות של עשן הסיגריות. בעולם כזה אני רוצה לחיות.
" אהבה של אדם.. " אמרתי בסופו של דבר, " שחייבת להישאר בעולם, חייבת ומוכרחת. אם הצדק נעלם האהבה חייבת להישאר. כשהייתי עם יותם הרגשתי שזה הדבר היחיד שישאיר אותי בחיים ".
" אז בואי נחזיר אותך ליותם " הוא אמר לי מחויך.
" זה יותר פשוט מלברוח אבל זה גם לא פשוט כל כך ".
" תשאירי את זה לי " הוא אמר, נשק לי על המצח ופנה לדרכו, משאיר אותי מסתכלת על צורתו שהולכת ומתרחקת, כשאני רק מתחילה לנשום סדיר אחרי כמעט שעה של התפרצויות.