דוב לבן 20

פתאום זעקה נשמעת,
המכשפה משתגעת,
ארמונה קורס,
הכל נעלם.

אני מפלס את דרכי אל הילדה,
מגן עליה,
מפני המפולת הגדולה.
ידי כרוכות סביבה, מחבקות לשנייה…
אנחנו מביטים סביבנו,
אין איש,
כולם נעלמו.

היא לוקחת אותי לחדרה,
מוציאה משם כמה דברים,
מוסרת לידי כמה בגדים…
אנחנו בורחים משם,
הניצולים היחידים.

אחרי כמה ימים,
שאנחנו כבר מעט גוועים,
עייפים.
אבודים.
אני מצטער שאין לי את חושי הדוב,
אני הייתי יכול לעזור לנו.
היא מוציאה פתאום אבן, אבן קטנה שעליה מחוגה…
מנווטת בזהירות את דרכנו החוצה.

ופתאום,
אוניה.

אושר בוער בעיניה,
היא רצה קדימה,
מחבקת.
מנשקת.
הדמעות של איחוד משפחתה,
זולגות מעיניה אל הקרח, ממיסות אותו…
היא מציגה אותי,
כה נרגשת.
ואז שותקת.

שמי.

איך קוראים לי?

היא קוראת לי בינתיים 'הדוב הלבן',
אך לעוד כמה זמן?

אני שמח בשבילה,
אך האם אני אוכל להישאר איתם?
אני ממשש את הטבעת שעל ידי,
אני רק לא רוצה לפגוע בה,
אך אין לי ברירה…

אחרי כמה ימים, אני הולך לבד,
בשקט יוצא, לא אומר מילה,
השארתי את הטבעת על מזרון המיטה.
היא תמצא אותה,
אני בטוח.

התחלתי ללכת בזהירות,
מסתתר, רק שאיש לא יראה אותי.
פתאום אני יודע לאן אני צריך ללכת,
לטירה הישנה,
זו ששימשה כביתי.

בצעדים עדינים נכנס,
פוסע בין חדר וחדר.
ומולי פתאום,
החליל.
אני מרים אותו,
מקריב אותו אל שפתיי,
ומנגן.

הצליל העדין שנשמע,
כאילו ממלא הכל באור,
הדלת נפתחת בקול חריקה קל,
היא עומדת מולי,
רוז.

עיניה נוצצות,
פיה פתוח למחצה,
"אני אוהבת אותך" היא פולטת,
גורמת לי להחסיר פעימה.

אני את שמי אומר.

פתאום אני יודע,
פתאום אני זוכר.
מי אני ומה הייתי,
ובעיקר,
את מה שאני רוצה.

אני אוחז בידה,
פעם ראשונה מזה זמן מה,
ועיניי מביעות את אותו ניצוץ,
ניצוץ של אהבה.