לא כל הנוצץ זהב – פרק 91

אחרי ששוב פעם שתיתי כמו שצריך, אני נמרחתי על הדשא שליד גדות הנהר וסירבתי לזוז.
הייתי כל כך מותש שלא היה לי מושג אפילו באיזו עיר אני, וזה לא ממש עניין אותי.
"אז מה הם עשו לך שם?" שאל אריק.
"מה?" שאלתי, פוקח חצי עין.
"מה עשו לך שם?" שאל אריק. "אתה לא נראה בסדר כל כך."
אז סיפרתי להם בקצרה על כל ההפתעות שהיו לי שם.
כשהבטתי בלילי זיהיתי פתאום בעיניים שלה רגש שלא הכרתי, ולא ידעתי שהיא מסוגלת בכלל להרגיש אותו – אמפטיה.
אריק תפס את הידיים שלי וריפא את העור האכול מהחומצה ומהברזל המלובן.
"תודה, אחי," אמרתי.
"נהההה. אני רואה את זה בתור שתי נקודות שלמות," הוא אמר.
"מה, למה?!" שאלתי.
"כי אני גם ריפאתי אותך וגם הצלתי אותך," הוא אמר.
"לא נכון! רק נקודה!"
"לא, שתיים!"
"היי, מארק, מה יש לך שם?" שאלה לילי וקטעה את השיחה המטופשת בינינו.
"מה? על מה את מדברת?" שאלתי, בוהה בכיוון אליו הצביעה.
חורים חרוכים הופיעו לי בכל רחבי החולצה.
"אוף…" מלמלתי. "דווקא את החולצה הזאת אהבתי."
"למי אכפת מהחולצה?" שאל אריק. "מה זה הסימן שיש לך שם?"
"אההה… כנראה מהמכות שלהם," אמרתי במהירות. לא רציתי שהם ידעו מה הסיבה האמיתית לסימן שם.
"זה נראה כמו שריפה," אמרה לילי.
"אז את טועה."
"אני לא טועה."
"סתמי."
"לא רוצה."
נאנחתי.
"מה זה?" שאל אריק בתקיפות.
"אבא שלי כיבה עלי סיגריה," מלמלתי.
"הוא עשה מה?" שאל אריק, כאילו דיברתי עכשיו בסינית.
"כיבה עלי סיגריה," אמרתי.
"למה?" שאל אריק.
"אני לא יודע, בא לו?" שאלתי.
"תוריד חולצה," ציווה עלי אריק.
"מה?"
תוריד חולצה."
"למה נראה לך שאני אעשה את זה?!" שאלתי.
"זה בסדר, אני לא אסתכל," הבטיחה לילי.
"לא," אמרתי בנחרצות.
אריק שלח אלי את המבט המיוחד שלו: המבט שאומר "אם לא תעשה את מה שאני אומר – אני אשחט אותך, אערוף את הראש ואתלה אותו מעל האח שלי לקישוט". אתם מבינים, בגלל שהמבט הזה כל כך נדיר אצל אריק, הוא באמת מצליח להשפיע.
הורדתי בלי רצון את החולצה.
"מה אלו?" הוא שאל, והצביע על חלק אחורי בגב שלי.
"כמו מה זה נראה?" שאלתי.
"זה נראה כמו צלקות ארוכות."
"הם הכו אותי עם מקל," אמרתי.
"לא הגיוני," פסקה לילי. "אם אתה היית קשור לקיר, הם לא הרביצו לך כשהם הורידו אותך מהקיר אחרת היית יכול לברוח או לתפוס את המקל. אתה היית קשור כשהם הכו אותך."
בהיתי בה בכעס.
"אמרת שלא תתערבי," אמרתי.
"מאוחר מידי עכשיו, לא?" היא שאלה.
"זה כלום!" מחיתי.
"ממה חטפת?" שאל אריק.
"מדיימון ומת'יו," אמרתי.
"לא," פסק אריק. "אם זה קרה בשלושת הימים האחרונים זה לא היה מספיק להפוך לצלקת כזאת."
"מאיפה לך?" שאלתי.
"אני מבין ברפואה," הוא אמר בקול יבש. "עכשיו מי אחראי?"
נאנחתי שוב.
"אבא שלי," אמרתי.
"אבא שלך? שוב?" שאלה לילי.
"אתה רציני?" שאל אריק בקול מודאג.
הנהנתי.
"זה למה כל כך שנאת את אבא שלך?"
הנהנתי גם עכשיו.
"וזה למה תמיד ברחת מהבית?"
גם הפעם אישרתי בתנועה א-מילולית.
אריק הביט בי במבט מעורר רחמים.
"אתה לא חוזר אליו," הוא אמר.
"יש לי ברירה?" שאלתי.
"אתה לא," הוא אמר נחרצות. "אתה עומד לגור איתי ועם אמא שלי."
"אני אכביד עליה," אמרתי.
"לא!" הוא קרא. "היא גם ככה רואה אותך כבן משפחה."
"מדברים על אמא שלך, אפרודיטה אמרה שהיא בת שלה."
"מה?" שאל אריק, בוהה בי מבולבל.
"אתה נכד של אפרודיטה," הסברתי. "אבל אל תקרא לה סבתא, היא לא אוהבת את זה."
"אחי, מאיפה…"
סיפרתי להם על השיחה שלי עם אלת האהבה כשעוד הייתי בצינוק. דילגתי על החלק בו התוודתי בפנייה על מה שאני חושב עלי ועל אריק. היה מביך מידי להתוודות בפניו שאני מקנא בו, ובטח שבפני לילי.
"וואו," מלמל אריק.
"כן," אמרה לילי, אבל במקום לבהות בי כמו שאריק הביט בי, היא דווקא סקרה אותו כאילו שזו הפעם הראשונה שהיא אי פעם רואה אותו.
"אתה כל כך גר איתי," הוא אמר.
"לא!"
"למה לא?!"
"אבא שלי…"
"אני אטפל בו," אמר אריק, ועיניו שידרו לי מבט שגרם לי לדמיין את אריק מרביץ לאבא שלי. זה שעשע אותי קצת.
"אבל…"
"לא," אמר אריק. "אני אדבר עם אמא שלי. אתה תגור איתי. זה יהיה כזה אדיר!"
"למען האמת, כן, זה יהיה אדיר," אישרתי בחיוך.
"בוא," הוא אמר. "בואו נמצא מקום טוב שבו תוכל לישון. אתה בטח מת מעייפות."