פרנויה – פרק 4

כמו שעון מעורר ביולגי עייני נפקחו בדיוק בשעה 04:00 מהסיוט המתמשך בכול לילה מאז התאונה , חלום שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב כמו לולאה גמישה.
כהרגלי קצתי מהמיטה הזוגית הדי קטנה אל פינת החדר, יושבת על המרצפות הקרות כדי לצנן מעט את גופי המכוסה שכבה דקה של זיעה נוצצת תחת אור מנורת הלילה הקטנה.
הידיים החלו רועדות כמו כול בוקר כשאני מתעוררת מהשינה הרדופה, רגליי רעדו ונדפקו קלות על הרצפה, ידיי רעדו ללא שליטה ועייני בוהות בחלל החדר , ראשי במקום אחר לחלוטין, ראשי בשריפה שעד היום, עד עכשיו, לוהטת.
הלהבות אוכלות יחד אותי עם המכונית המעוכה, אני צורחת בעוצמה אבל שום קול לא יוצא מבעד לשפתיי החשוקות בכאב.
אני רוצה לבכות כשאני רואה את כול משפחתי מתים מול עייני בסרט רץ בשחור לבן , אבל אף דימעה לא זולגת על גבי לחיי.
הרעידות והעיוותיות לא מפסיקות, אני מרגישה כמו חולה בראש, פצועה, בעלת שריטה עמוקה עמוקה בלי סוף שלא מצליחה להגליד.
השריטה הזאת נשרפת בלהבות ששורפות את הכול מאז התאונה, בכול לילה אני חולמת על התאונה, ולא מבינה איך אני היחידה ששרדתי.
הפירמדיקים מצאו אותי על הכביש במרחק של כמה מטרים מהאוטו , חסרת הכרה עם יד שבורה.
זהו , רק יד שבורה, יצאתי מהתאונה שהרגה את כול משפחתי רק עם יד שבורה.
יד שבורה, ולב הרוס.
זה לא עוזב את המחשבות שלי ולא לרגע קל, כמו תקליט שבור המתנגן בתוך ראשי מנגינה צורמת ומציקה, אותה מנגינה מהדהדת עם להבות השריפה, שוב ושוב ושוב.
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳
׳את חיה והם מתים , הם מתים ואת חיה׳

זה משגע אותי, והלהבות אוכלות אותי מבפנים ומבחוץ כאחד, וידיי במהרה אינסטקטיבית מוצאות את עצמן אוחזות חוזקה בשיערי התלתלים, ציפורניי מתחפרות בקרקעית בחוזקה, אני רק רוצה לגרד, להשיל מעלי את הלהבות החונקות בעשן את כול גופי.
זה מרגיש לי מגוחך בצורה קלישיתאית כשדמות מצוירת עולה במוחי עצבנית, ועשן יוצא מהאוזניים שלה כדי לשחרר את הקיטור.
בצורה מגוחכת אני רוצה להיות אותה דמות מצוירת כדי שכול עשן השריפה יצא מגופי ויתאדה באוויר.
וזה כול כך אבסורד שאני מתחילה לחשוב על המשפט ׳בלי אש אין עשן׳ , הרי יש כול כך הרבה אש, להבות חמות וחונקות ששורפות את גופי וצורבות אותו בכאב.
ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. ביפ.
השעון מעורר מקיץ את המחשבות שלי ואת הלהבות שדועכות עמוק בתוך גופי, וכול תשומת ליבי מופנת אל השעון מעורר הדיגטלי הנח על שידת הלילה שלי.
07:00.
בעוד מספר דקות עומר יבוא לדפוק על הדלת כדי להעיר אותי לבית ספר, הוא לא יודע שבמשך כול החודשים האלה הייתי ערה מהשעה 04:00 לפנות בוקר, מתעוררת משעון ביולוגי המובנה בתוכי מאז התאונה, מאז התאונה שהתרחשה בדיוק על השניה בשעה 04:00 לפנות בוקר.
קמתי מפינת החדר לעמידה זקופה, ידיי רועדות במקצב לא אחיד שמקשה עלי לזוז, כך גם רגליי.
ברגליים כושלות פניתי אל דלת החדר פותחת אותה וממהרת אל חדר הרחצה היחיד בדירה של עומר.
עמדתי מול המראה כשאני סוגרת את דלת אחרי, נועלת את הבריח במהירות ומביטה אל השתקפותי.
אני נראת כמו משוגעת.
לא כמו, אני משוגעת.
סכיזופרנית למען האמת, לפי הגדרתו של הרופא שעומר לקח אותי אליו בחודש שעבר שגילה על העוויתות שלי.
פתחתי את ארון התרופות הנסתר מאחורי ההשתקפות שלי, מוציאה מהר את בקבוקון הפלסטיק הכתום והשקפקף עליו דבוק מדבקה לבנה ועליה הכתוביות בשחור על גבי לבן – ׳הקלוזריל- כדורי הרגעה לחולי סכיזופרניה׳
פתחתי את המכסה בידיים רועדות, מסלקת אותו הצידה ובולעת הישר מהמיכל שני כדורים לבנים הנבלעים במהירות בתוך גרוני.