השם משתנה ל: "מי ההורים שלי?" (פרק 2- מזכרת לחיים.)

כשהתעוררתי, שמעתי רחש מבין העצים. זה היה נשמע כמו חיה שמתנועעת בכבדות ביער. קמתי בפחד. הבטתי במפה שקיבלתי מאמי, וראיתי שהמקום אליו עליי להגיע, הוא רק כמה מטרים מכאן. המחשבה על כך הרגיעה אותי. ארזתי את הציוד וקמתי ללכת. ואז, משהו זינק עליי מתוך החשכה. זה היה יצור ענק, דומה לדרקונים שראיתי בסרטים מצויירים, רק אחד אמיתי, בשר ודם. הוא התחיל להקיף אותי, ואני התחלתי לנוע באטיות. הוא קפץ במהירות, וירק נוזל ירוק, התחמקתי הגילגול ומבקום בו עמדתי, היתה קרחת שחורה ומבעבעת. קיללתי בשקט, "יופי, עכשיו אני גם צריכה שהוא לא יקרע אותי, אלא גם שהוא לא ימיס אותי!" חשבתי לעצמי. התחלתי לרוץ, והוא ניצב לפני ושיסף אותי במהירות. צרחתי בכאב, ופני נמלאו דם. רצתי משם במהירות, ונפלתי על סלע. פתאום ראיתי חווה באופק, על גבעה גדולה. התחלתי לרוץ, והדרקון מאחורי. פאום לא ראיתי רק חווה, אלה המון בניינים, וילדים ונערים ונערות מסתובבים להם ונלחמים בחרב או עושים הרבה דברים אחרים. הם כולם לבשו חולצות כתומות שהיה כתוב עליהם משהו. אבל זה לא ממש עניין אותי. צרחתי בכאב. ועיניי הזדגגו. הדבר האחרון שראיתי היה כתשעה נערים ונערות מתאגדים סבבי. ואז, התעלפתי. כשקמתי עמדתי על מרפסת. או יותר נכון ישבתי. הראש שלי כאב והראיה שלי היתה כפולה. נערה בלונדינית, בת גילי בערך הביטה בפני וחייכה. ראיתי הצטללה וראיתי שהיא נותנת לי לאכול משהוא. היא לזה טעם של בראוניז. הנערה חייכה והציגה את עצמה; "היי! אני קייט, מביתן אפולו!!" לא ממש הבנתי, אבל לא היה לי כוח לשאול הרבה. "איפה אני?" שאלתי. הנערה חייכה ואמרה "במחנה החצויים!" היא נופפה סביבה על כול הנערים והנערות שעסקו בכל מיני פעיליו מוזרות. "מה, מה זה אומר? מה קרה לי?" הנערה חייכה שוב והסבירה לי לאט, אבל בהתלהבות; "אם את הגעת לפה, סימן שאת בת של אל או אלה יווניים!" נזכרתי במה שאמא שלי אמרה לי. "אבל… מה קרה לי?" הבטתי ביד שלי והבטתי במראה שהיתה תלויה על הקיר ממול. היד שלי היתה עשויה מתכת, ואת פני חרצו תעלות עמוקות של טפרים של חיה. "היתה לך התקלות עם דרקון לידי. מזל ששרדת! את עומדת להשאר ככה, לנצח." הבטתי במראה פעם אחרונה. קייט חייכה ואמרה: "רוצה שאעורך לך סיור?" קמתי מהכיסא, ויצאתי בעקבות קייט, לביתי החדש.