אבודים- עונה 3 – פרק 3 – ׳מוזרות׳

אני נכנסת אל הדירה השקטה שלי, לעזאזל לא חשבתי שאראה את הדירה הזאת עוד פעם נוספת בחיי.
כול החודשיים האחרונים שחשבתי שהייתי על האי היו בעצם חלום שהתת מודע הקרין לי במחשבותיי בזמן שהייתי בקומה, זה עדיין לא מצליח להיתפס בתוך מוחי.
הרי כול הרגשות שהיו לי על האי, אל לוק, אל כולם, הם בסך הכול דמות שהמוח יצר עבורי, הם לא אנשים אמיתיים, איך יכולתי להיות כול כך סתומה ולהאמין בזה, איך לא ראיתי שהמוח שלי מתעתע בי?
מה חשבתי לעצמי שהאמנתי בכול הדברים ההם, האי שלא מופיע במפות. כן בטח, והטרוריסטים, נשמע הזוי רק שחושבים על זה.
כאילו הכתיבו לי תסריט לא הגיוני במוחי, שגרמו לי לאהוב, להרגיש, לדעת, כול מה שהתרחש בתוך החלום הדפוק הזה ששיבש את קו החיים שלי.
הקומה הזאת, הרסה את החיים שלי.
התיישבתי על הספה הרכה בסלון המתחבר למטבח קטן, לא חשבתי שאי פעם אחזור לשבת על הספה הזאת, אחזור להרגיש את הדפנות והמשענת הרכות, שאפשר בקלות לשקוע לתוכן. אנחה בלתי רוצנית נפלטת מהשפתיים שלי ומהדהדת בקול רם בדירה השקטה, דירה שחלקתי פעם עם אחי, אבל אחי מת עוד אז, לפני כול מה שקרה.
אני מביטה על הכול, בולעת את כול הפרטים המוכרים שמסביבי, הקירות הלבנים, הספות עור השחורות, שולחן הקפה מזכוכית הממוקם במרכז הסלון על גבי שטיח פרסי ישן שהיה שייך לסבתי.
טלוויזיה רגילה נחה על שידת עץ צמודה אל הקיר שממולי, דירה פשוטה למדי.
אני מביטה בתקרה, מצפה לגלות שמה את כתם הרטיבות שנוצר עם השנים מהמקלחת של הדירה בקומה מעלי.
שום דבר לא השתנה. שום דבר חוץ ממני.
קמתי ממקומי על הספה, ופונה אל המסדרון הקטן שבדירה, נבלעת בתוך אחד מחדרי השינה, החדר שלי.
הכול נשאר בדיוק כמו שאני זוכרת, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שביקרתי פה, כול רצף הזמן השתבש לי בגלל החלום המוזר על האי, על הקומה המטומטמת שדפקה לי את המוח, את החיים.
אני מרגישה כול כך אבודה בין כול כך הרבה רגשות תועים, המוח שלי כואב רק מלחשוב על כול הדרמות שהיו על האי, והדרמות האלה בכלל לא אמיתיות.
אני נאנחת שוב בקול, קולי הדק מהדהד בין ארבעת הקירות הצבועים בצבע מוקה חם, זה נעים בעיניים, חם בלב.
אני נושפת אוויר לבחוץ, ומסיטה קווצת שיער שחורה מעל עייני ותוחבת אותה אל מאחורי אוזני.
״מה אני הולכת לעשות עכשיו?״ אני שואלת את עצמי בקול, נותנת לקולי להדהד בין הקירות הצבועים, נותנת לעצמי להתפרק במילים, לחשוב מכאן לאן?.
אולי זה קצת מוקדם לחשוב על שארית החיים, שרק התעוררתי מהקומה שהייתי בה במשך שלושת החודשיים האחרונים של חיי.
זה מוזר.
לא הצלחתי לתת לזה תווית אחרת חוץ מזה, רק, מוזר.
אני מתקדמת בצעדים ספורים ומוכרים על הפרקט הבהיר ונעמדת מול הארון, תמונה שלי ושל אחי ביום הארור שהוא התגייס לבוש במדים, דבוק בנייר סלוטיפ שקוף לדלת הארון החומה.
צבע המדים שלו מזכיר לי את המדים של לוק מתוך חלומי, כנראה התת מודע שלי החליט לעשות את לוק חייל, כתזכורת תמידית למוות של אח שלי.
אני פותחת את דלת הארון במשיכת יד קטנה, מחליפה את בגדיי שנראים מעט ישנים, אני מסירה מעלי את הטייץ השחור ואת החולצה הרחבה הלבנה, ומחליפה לזוג מכנסי ג׳ינס בהיר ומשופשף, חולצה בצבע תכלת בהיר צמודה בעלת מחשוף וי די עמוק, אני מסרקת את שערי השחור והרטוב, האחיות בבית החולים לא נתנו לי לעזוב עד שהתקלחתי ועשיתי מספר של בדיקות שונות.
את שיערי השחור והארוך קלעתי לצמה רופפת שנחה על גבי.
אני מביטה על השידה שלי המלאה איפור, אני מחליטה לוותר על שכבות של איפור שירגישו לי רק שכבות של מסכות, אבל אני כן משפריצה בושם מבקבוקון קטן ואדום, מתנה לחג המולד לפני שנתיים מאחי הקטן אדם, אחי החייל.
הריח המשכר מתפזר בחדר מכאיב לי באפי ונישא הלאה ברחבי הדירה הקטנה, אני יוצאת מחדר השינה ומתקדמת אל הדלת, אני מניחה שעלי ללכת עכשיו לכנסייה, להגיב לאותו המכתב שקיבלתי לאחר שהתעוררתי.
עוד סעיף לתווית מוזר.
אני יוצאת מהבניין, והולכת ברגל אל עבר רחוב טירם הממוקם רק כמה רחובות מכאן, בערך 20 דקות הליכה רגועה.
אני בניו יורק, כמעט שחכתי שגרתי פה בעבר, בברונקס למעשה, שכונה גדולה בניו יורק שהיא בעצם שכונת פשע.
אני מביטה מסביבי, שום דבר לא השתנה במשך החודשים שעברו עלי, הכול כרגיל.
אני נותנת למחשבות לעטוף אותי בדרכי אל הכנסייה, אני יודעת שאני מגוחכת, שאני סולחת כול כך בקלות לאותו הגבר שהחסיר שלושה חודשים מחיי ודפק את המוח שלי ברמות שאין לתאר.
אבל מה יעזור לי אם אני ינטור לו טינה?, זה קרה, ואין משהו שיכול להחזיר את הגלגל לאחור.
אני מתחילה לזהות מרחוק את הכנסייה הגדולה, מבנה לבן ודלתות עץ ענקיות וכפולות בצבע חום כהה ממורק.
אני מגיעה אל המדרגות המובילות אל הפתח ומדלגת עליהם שתיים שתיים עד שאני מגיעה לדלת החומה עליה מגולף בעץ צלב גדול.
אני לא דתית, מעולם לא האמנתי בשום דבר.
נכנסתי פנימה ומשהו שונה הקיף אותי, תחושה מוזרה, עוד סעיף לתווית.
אני מתקדמת במעבר בין הספסלים, רואה מקדמת הספסלים זקנה יושבת ומתפללת שידייה משולבות.
עייני עוברות על הספסלים האחוריים, חייל היושב בקצה עם ראש מורכן וידיים משולבות מתפלל, מראה שכיח בברונקס, כמעט רובם פה מהגרים אז הם מתגייסים לצבא כדי שיתנו להם אזרחות, אבל למרות זאת אני מרגישה צביטה מוזרה בלב לנוכח המדים הבהירים המעטרים את גופו החסון.
״איך אפשר לעזור לך בתי?״ אני שומעת קול עמוק, אני מסתובבת בגבי אל הספסלים ומביטה בכומר העומד מולי לבוש שחורים, לא ידעתי איך לפתוח בדבריי, על הקומה, על המכתב.
״אתה האב ג׳יימס?״ אני שואלת בהתחלה, מוודה שזה אכן זה שאני אמורה לפנות אליו.
הוא מהנהן בראשו ברצינות, עיניו החומות בוחנות את פניי מחכות שאני אמשיך בדבריי.
״הייתי בקומה בשלושת החודשים האחרונים״ שמעתי את קולי אמור את המשפט לאט ובעדינות, הכומר לא נראה מופתע, הוא כנראה חיכה לבואי.
סגירת הדלתות הכפולות הדהדו בחוזקה ברחבי אולם הכנסייה.
העברתי מבט מהר על המושבים, האישה הזקנה נותרה באותה התנוחה, מתפללת. אבל החייל לא נמצא עוד במושביים האחוריים.
״את סלחת?״ שאל אותי הכומר מעיר אותי ממחשבותיי על החייל, החזרתי את תשומת ליבי ומבטי אל הכומר העומד מולי, ״כן״ אני עונה לבסוף ומהנהנת בראשי.
הוא ניראה מבין, מהנהן לאט בראשו, ״תודה לך נערתי, בזכות סליחתך הצלת חיים״ הוא אומר בקול מאמין, כשסלחתי לאותו אחד הצלתי אותו מגורל אכזר בידי האל.
בדיחה.
אף פעם לא האמנתי בדת, אבל שיהיה, אם ככה אלוהים רוצה, ככה יהיה.
״אפשר לשאול שאלה ?״ אני אומרת לפני שאני מחליטה לעזוב, הוא מביט לעברי ומחייך , ״בוודאי נערתי״ הוא מהנהן בראשו ומסמנן לי לשבת על הספסלים הקדמיים ביותר אל מול המזבח.
התיישבתי על הספסל, והוא התיישב במרחק מה ממני, ״מה את רוצה לדעת?״ שאל בסוג של נימה דואגת, אחראית, סוג של נימה אבהית.
״מי פגע בי?״ שאלתי אותו בכיווץ גבות, קולי קרטע מעט עם מילותיי המבליחות מפי.
״מכיוון שאותו אחד לא אמר לי שאסור לי להגיד במידה ותשאלי, אז זה אותו החייל שישב במושביים האחוריים״ .