מאבק נואש על החיים

הדמעות עלו שוב פעם, זרמו בפעם המיליון במורד לחייה הוורודות מזעם וכאב.
היא לא הבינה למה אלו שפגעו בה לא עצרו רגע לחשוב על התוצאה, על כל הסבל.
היא רצתה לצרוח עד שגרונה ניחר, עד שכבר לא תהיה מסוגלת יותר להמשיך.
לפעמים היה קשה לה כל כך, קשה לה כל כך עד שעל זרועותיה נוצרו חתכים.
היא לא רצתה יותר, היא לא רצתה יותר להיות לבדה.
היא רצתה ללכת ולעזוב לעד, שלא תאלץ לחוות עוד מכה.
נמאס לה לשמוע עוד פעם את המילים טיפשה, חסרת תועלת.
נמאס לה ללכת ברחוב ולהתבייש במראה שלה כי אחרים אומרים שהיא מכוערת.
היא לא רצתה להפגין חולשה, להראות מבחוץ כמה היא חלשה.
אבל האם נותרה לה עוד ברירה? כל פעם שבחרה בחיים היא נפגעה.
כשהיא הסתכלה לשמיים היא התרגזה, כי תמיד אומרים שמישהו שומר עליה.
אבל האם זה באמת ייתכן? אולי לאחרים יש שומרים, אבל לא לה.
לאף אחד לא אכפת ממנה באמת, והיא גם לא יכולה לספר מה עובר שם בתוכה.
היא חוששת מידי, היא אפילו לא מצפה להבנה.
וזה כל כך קשה, והיא כבר אוחזת בידה בסכין הבורקת, דמעותיה מטפטפות על הלהב.
היא לא רוצה לעשות את זה, אבל מרגישה שהיא מוכרחה, כי אי אפשר יותר להמשיך כך, לפחות מבחינתה.
נמאס לה מהמאבק הנואש הזה על החיים, החיים שלעולם לא חייכו וגם לא יחייכו אליה אפילו כשהיא ניסתה לחייך.
היא זמזמה לעצמה שיר אחרון של קאסטינה ליבר, איתו תלך למשכבה, ואולי תוכל מכל התחושות הרעות להיגמל.
"יום אחד הכל נראה שחור,
החיים צבועים בגוונים של אפור,
אבל אני לא מוותרת ולא אוותר,
כי בסופו של דבר תמיד יש בשביל מי להישאר,
כשאחרים אומרים שיש עליות ומורדות,
זה כנראה כי הם חוו את אותן מורדות קשות,
אבל נשארו כי האמינו בטוב שבעולם,
ראו את מה שמובן מאליו בדרך קצת שונה,
כי אופטימיות היא שם המשחק,
ופסימיות רק תגרור לשלל הפסדים,
השמחות לא באמת ידענו ללא הכאבים,
וגם בחשכה האפלה ביותר יש נקודת אור קטנה,
והיא אתה, אתה, אתה..
אז תמשיך לחייך, כי החיוך הופך אותך ליפה,
הופך אותך למלא אמת.."
היא עצמה עיניים, והחזירה את הסכין למטבח, לתור ערימות הכלים המלוכלכים.
כי השיר עצמו צודק, יש נקודת אור בכל דבר, ובגלל זה היה בחרה ותמשיך לבחור בחיים.