JasBlo
אני אומרת מראש, הסיפור הזה יזכיר במעט את אינקרסרון ואת משחקי הרעב, באיזושהי רמה. הוא נכתב בעקבות חלום שסביר מאוד שהושפע מהספרים האלו.

הרכבת האחרונה לשום מקום- פרק 2

JasBlo 16/09/2013 703 צפיות 2 תגובות
אני אומרת מראש, הסיפור הזה יזכיר במעט את אינקרסרון ואת משחקי הרעב, באיזושהי רמה. הוא נכתב בעקבות חלום שסביר מאוד שהושפע מהספרים האלו.

אני מניחה שאולי גם היצור החל לפקפק בשפיות דעתי, כי הוא נעצר. וחבל שכך, כי כשראיתי את היריב מהסס הביטחון העצמי שלי גדל, דבר שאסור שיקרה בעת קרב. עם הסכין ביד, היצור העיף אותי על החלון בעוצמה כזו שציפיתי שיישבר, ואני אמצא את עצמי בחוץ, צופה מאוד מקרוב בשמים המשתנים תדיר. אבל החלונות היו עמידים משחשבתי, ונזרקתי חזרה לרצפה. הסכין למזלי עדיין היה בידי, לכן החלטתי להישאר במקומי ולחכות עד שזה ימצא אותי (החלטתי לבסוף לקרוא לו זה, לאחר ששניים מראשיו, האחד נשי והשני זכרי, נעצו בי מבט אטום). להישאר על הקרקע נראה כל כך נוח, בעיקר כשהכול כאב כל כך מהפגיעה בחלון. הידקתי את האחיזה סביב הסכין כזה גישש בעיוורון בחלל הקרון. מה זה עושה כאן? למה אני צריכה להילחם בזה לעזאזל?! אני צריכה שמישהו יסביר לי מה קורה כאן… וכמובן שזה לא יקרה.חרקתי שיניים, ואז קפאתי במקומי כשהדבר הפנה לעברי את הראש שנראה כראש המוביל. הוא פועל בעזרת חוש השמיעה שלו. אם אוכל לעשות משהו בנוגע לראש ההוא לפני שהוא ישים לב אליי…
הראש נמצא אומנם כמעט מטר מעליי, אבל קרוב אליי ראיתי אחד מאותם כסאות עצומים שגימדו בגודלם את הכסאות האחרים. אני יכולה לטפס עליו. הזזתי את הכתף והזרוע רק כדי לבדוק שלא נפגעתי מהפגיעה בחלון, ומשכל מה שהרגשתי היה כאב מציק, כמו זה שמרגישים בחבורה טרייה, החלטתי להתחיל בטיפוס. קודם כל עליי להגיע למושב.
לטפס בשקט הייתה פעולה מורטת עצבים, ובניגוד לשטיח המחוספס שעל הרצפה, שמנע ממני מלהחליק על כתמי הדם, המושבים היו חלקלקים והייתי צריכה להשקיע את כל כולי בפעולת הטיפוס. השתמשתי בסכין לשם כך, נועצת אותו בריפוד בשביל להקל את הטיפוס עליו ומשחררת בעדינות אין קץ, נחרדת מכל רעש שהשמיע היצור ומדמה שהוא רעש שאני עצמי השמעתי של הריפוד הנקרע שיזעיק את "זה" לתקוף אותי.
אני לא יודעת כמה זמן אני כבר נמצאת בתא הרכבת הזה. אם היה מדובר ברכבת רגילה, כבר מזמן הייתי מגיעה ליעד שלי, גם אם היה נמצא מעבר לים. אם זו הייתה רכבת רגילה, הייתי יושבת על אחד הכסאות, גודלו כגודל כסא משרדי בערך, וישנה, או בוהה בנוף, או משוחחת עם האדם היושב מולי, או כל דבר אחר שעושים בעת נסיעה ברכבת.
אבל זו לא רכבת רגילה, ובדיוק בגלל זה אני עכשיו עומדת על ראש המשענת של כסא רכבת בגודל מפלצתי, משקיפה על קרון רכבת חסר כל פרופורציות וגדלים וטבול בדם שנראה יותר מכל כהזיה של איזה פסיכופת, ונאבקת ביצור שנראה כמו המפלצת שמתחת למיטה.
ויותר גרוע מזה, עכשיו אני גם קוראת לו.
"היי! תפוח אדמה רקוב! תסתכל לכאן!" צעקתי אליו, נוקשת ברעש בסכין שבידי על החלון. ותפוח האדמה הרקוב בהחלט הסתכל לכאן. וגם הלך לכאן, מושיט אליי את אינספור ידיו כמו חמניות נפוחות ולבנות הנמשכות לשמש, מוכן לקרוע אותי לגזרים, להוסיף אותי לאוסף פרצופיו המתים והבוהים. הרקע בחוץ, כמו יודע את המתרחש בתוך התא, נצבע אדום שחור, שולח קרני אור עמומות ואדומות לתוך התא ומסיף לו נופך מאיים עוד יותר משהיה לו קודם לכן. כעת שלוליות הדם גם הבריקו כאבני אודם נוצצות ומלוטשות מתחת לרגליו של "זה".
הראש החושב, הראשי, זה ששולט בגוף כוו, הופנה לעברי, עיניו חורים שחורים ומתים ומגירים דם שחור ומצחין. אולי הפנים היו פעם נאות, אבל נאי לא יכולה להגיד. לא עכשיו, כשהעור הלבן נפוח מיושן ומריקבון, אך מוחזק שבי בידיו של היצור, אינו יכול להתמוסס סופית כדרך כל בשר, כשהשיער הוא רק קווצות ספורות ומדובללות הנתלשות תדיר, מותירות שובל ארוך של שיערות המתערבבות באלו הנושרות מראשים אחרים. כשהפה הוא חתך אנכי בעור הלבן, חתך אנכי שעצמים שחורים שכבר אינם זוכרים שהיו פעם שיניים מבצבצים ממנו. אולי יהיה זה לטובתו אם אגאל אותו מכל זה. חלק מהראשים האחרים היו כל כך… אנושיים, שזה הפחיד אותי. אבל בראש הזה, בראש היחיד שבאמת משנה משהו ל"זה", לא הייתה טיפת אנושיות.
במהירות שלאי דעתי שקיימת בי הצלפתי בסכין במהירות ושיספתי את הצד של הראש, מפל של דם שחור נוזל מכל מקום שבו הסכין מותירה את סימניה. אך זה לא היה מספיק. אחת הידיים הגיעה אליי, אוחזת במפרק ידי שאינה אוחזת בסכין בכוח מחריד, על אנושי, מותירה סימנים בעור האנושי והפגיע מדי שלי. כרתתי אותה עם הסכין, מנתקת אותה משאר הגוף, אך האצבעות לא הרפו, ממשיכות להתהדק עד שזה החל לכאוב. אם אמהר להרוג את הדבר אולי היא תרפה.
היצור התקרב שוב, לא שם ליבו לאובדן אחד מגפיו הרבים. הראש המושחת, עדיין נוטף דם, נעץ בי את מבטו הריק, ולרגע הרגשתי כאילו אני קופאת, הפחד משתק אותי. זה יהרוג אותי, אני אמות כמו כל אחד מהראשים האלה. אהפוך לעוד שלולית דם שהאדם הבא שיגיע אחריי מהשום מקום שצצתי ממנו יטבול בה ויחליק בה במאבקו הנואש כנגד המוות בכבודו ובעצמו בעודות תוהה כמה שפיות נותרה בו.
אבל עד כמה שהיד המתהדקת סביב זרועי הפחידה אותי, היה לה יתרון אחד בולט- כאב מחדד את המחשבה.
אסור לי למות כאן. אני לא יודעת למה. אני לא חושבת שיש לי עוד משהו להציל, או לפגוש, או לסיים. אני לא זוכרת. אבל כך או כך, אני לא אמות. לא כאן ולא עכשיו. ואם כן, אני בטוחה שמה שלא יהיה השם שלי, הוא יוכתם לעד בבושה שהמטתי על עצמי, בזה שהפרתי הבטחה מהסוג החשוב ביותר. הבטחה לעצמי.
אני לא אמות כאן.


תגובות (2)

הכתיבה מדהימה.
הרעיון והעלילה מדהימים.
הכל מדהים!!
אני מחכה להמשך.

16/09/2013 03:09

הכתיבה מדהימה.
הרעיון והעלילה מדהימים.
הכל מדהים!!
אני מחכה להמשך.

16/09/2013 03:09
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך