הספק הזה

המבט הנעים שחודר לתוכי.
החיוך החמים עם הלחיים הסמוקות.
תמיד ראיתי אותך שונה מכולן,
תמיד חשבתי שאת מיוחדת,שונה.
שאת האחת שלי,זאת שתחיה עימי כל חיי
ואמלא אותה בחום ואהבה.
תמיד שהיינו מסתכלים אחד בשנייה, הרגשתי שרק שנינו פה,
שרק שנינו בעולם הזה.
תמיד חלמתי עלייך חלומות מתוקים ונעימים,
חלמתי אותך ואותי באור הזרקורים
רוקדים צמוד למנגינה שקטה,
וסמוקים בפנינו.
חלמתי על החיבוק הראשון, הליטוף הראשון,
הנשיקה הראשונה,ואפילו את הלילה הראשון שלנו יחד.
אבל במציאות פשוט קשה לי להודות,
אני תמיד נקפא מולך ואיני יכול לדבר
נהיה אילם,וגם עם אני מוציא אגע
אני אומר שטויות,ואת פשוט מחייכת.
את כל כך טובה,כל כך חמימה,
יכולה להיכנס לתוך כל לב אדם ולראות מה הוא מרגיש,
מה הוא חושב.
אולי אני נהיה אילם לידך,ולא אומר את רגשותיי
כי אני מפחד שתגידי שאני לא בשבילך,
וכול התקוות, וכול הציפיות, הכול יעלמו
ולא יהיה סיבה לחיי,
כי הרי את זאתי שהשארת אותי עדיין פה.
איני יודע מה לעשות,
הספק הזה ישאר אצלי כל חיי, או שפשוט להוציא את זה
ולקוות לטוב ולצפות לרע מכול?