לא כל הנוצץ זהב – פרק 90

לקח לנו הרבה זמן לאתר את מארק, אבל אני אודה שברגע שראינו אותו ידעתי שהיה שווה לעבור את כל מה שעברנו בשביל למצוא אותו. הוא היה נראה זוועה, אפילו יותר מהרגיל. טוב… למען האמת הוא לא נראה כל כך נורא תמיד, אבל הפעם הוא באמת היה נראה נורא: השיער שלו היה מטונף, מלא אבק ופרוע לגמרי, הבגדים שלו היו קרועים, מלאי אבק ו… שרופים? והוא מיהר להחביא את ידיו מאחורי גבו כך שידעתי שמשהו לא בסדר.
ויותר משהיה נראה גרוע חיצונית, הייתה לי הרגשה שהוא היה שבור נפשית. הוא היה נראה כמו אחד שסבל הרבה ייסורי מצפון וייסורי נפש ונלחם על משהו. האלים יודעים על מה.
הנחתי יד על שפתיי כדי לסמן למארק להיות בשקט.
מארק רק הנהן בהקלה. הוא באמת נראה כאילו סבל הרבה.
אריק שלף את החרב שלו. אני עשיתי כמוהו.
הנער הצעיר מבין השניים שהיו שם אמר: "שני חצויים, אני בטוח,"
הנער השני, בחור די גבוה עם פנים מעוותות מכעס, נהם בכעס.
"איפה בדיוק?" הוא שאל. שמתי לב שהוא מכסה את עינו השמאלית ותהיתי למה.
לפני שהם ישימו לב אלינו, אני ואריק החלטנו לנצל את יתרון ההפתעה: הסתערנו יחד על שני הבחורים.
אני נלחמתי בבחור הצעיר, אריק נלחם בשני.
שמעתי את החרבות של אריק והבחור השני, שהיה לדעתי די מפחיד, מצטלצלות.
ניסיתי לשסף את הבחור שהסתערתי עליו בעזרת החרב שלי, אבל לפני שהספקתי למצמץ מגן הופיע משום מקום ונכרך סביב הזרוע שלו, מה שהגן עליו מהמכה שלי. ואחר כך התגבשה חרב ביד השנייה שלו.
"מה לעזאזל… ?!" דרשתי לדעת.
הנער חייך חיוך מרושע.
"אני בן הקטה," הוא אמר. "אני מסוגל לעשות דברים כאלו,"
הסתערתי עליו מחדש. אבל במכה אחת של המגן שלו המכה שלי נעצרה ובמכה נוספת הועפתי לאחור, ישר אל שולחן העץ הגדול.
"לילי!" שמעתי מישהו צועק, אבל הכל היה מטושטש. לא ידעתי אם זה היה מארק או אריק.
השולחן קרס תחתיי, ככה שמצאתי את עצמי מתחת להריסות השולחן, מה שהיה כבד והכאיב נורא. נאבקתי להעיף מעליי קרשים כשראיתי את הנער בן הקטה מתקרב אליי בחיוך.
"תתרחק ממנה, אתה!" אריק צעק והסתער על הנער, שכבר היה כמעט מעליי ועכשיו נאלץ להגן על עצמו מפני מתקפתו הזועמת של אריק.
אבל בינתיים, הבחור השני, שנראה מאומן יותר בחרב, התקרב אל אריק מאחור.
"מארק!" צעקתי וסימנתי לעבר אריק.
מארק, בלי להסס, רץ לעבר הנער המבוגר וקפץ עליו.
כן. קפץ עליו.
כאילו הבחור עושה למארק "אבו יו-יו" או משהו.
בהתחלה רק בהיתי במארק, שכרך את זרועותיו סביב צווארו של הנער, ואז נכנסתי לפעולה: קמתי ותפסתי את החרב שלי. בינתיים אריק כשל לאחור, מתנשף, והמשיך להילחם בבן הקטה. מארק חטף אגרוף ישר לפנים ונחת על הרצפה, מייבב בכאב.
"אל תפגע בו, מגעיל שכמוך!" צעקתי והסתערתי על הבחור.
ילדים וילדות, רשמו לכם ברשימת "מה לא לעשות לעולם ועד, כי זה מעשה ממש מטופש"- לעולם אל תסתערו על מישהו חזק מכם. תבחרו את הקרבות שלכם בחוכמה.
הסתערתי על הבחור והתחלתי להנחית מכות עם החרב. הוא עצר את כול המכות שלי ובחן אותי כמעט בשעמום.
ואז הבטתי בעיניים שלו והבנתי למה כיסה את עינו השמאלית: בכללי, זה היה מזוויע. העין הייתה אדומה וצרובה, מגעילה, זה בהחלט לא היה מחזה שהייתי מאחלת לכם לראות.
"היי, עין-הזעם," הקנטתי אותו בעזרת דמות מאחד מספרי "הארי פוטר" שאנג'ל נהגה לקרוא ולספר לי עליהם.
הבחור, כנראה בתהייה, כיווץ את מצחו ונעצר.
"עין… הזעם?" שאל. ואז הבין את כוונתי ושלח את ידו לגעת בעין שלו.
"מי עשה לך את זה?" שאלתי, לא מתוך עניין, אלא מתוך רצון למשוך זמן. אני הבחנתי במשהו, שהנער הזה עוד לא הבחין בו: קולות הקרב האחרים השתתקו.
"הרוכב המטונף," השיב הנער בנהמה. "אחרי שאחסל אותך, אחסל אותו ואת החצוי השלישי. ואז אני אקבל את אוט,"
הצלחתי (האלים יודעים איך) לחסום מכה שהייתה אמורה לכרות את הראש שלי והחזרתי מהלומות משלי. החרבות שלי ושל הנער חזרו להתנגש.
החרבות שלי ושל הנער התנגשו באוויר בצורת איקס מעל הראשים שלנו. הבטתי בעינו הבריאה של הנער.
"אתה לעולם לא תקבל את אוט," אמרתי. "מארק לעולם אל יוותר עליו,"
ואז השתמשתי בשיטה ששיינה לימדה אותי בזמנו, בדיוק למקרה כזה: כשהחרבות מוצלבות באיקס קל לפגוע בשני בעזרת היד הפנויה שלך. אבל מכיוון שלבחור הזה היה מגן שהקשה עליו להדוף אותי והקשה עליו אפילו יותר לתקוף אותי- יכולתי לעשות את זה בעצמי והיתרון היה שלי.
הטיתי את החרב לכיוונו והנער דחף בחזרה- ברגע שעשה את זה בעטתי בחזה שלו כך שהוא נפל לאחור. אני אודה ששאבתי סיפוק מכך שהצלחתי בכלל לבצע את השיטה הזאת. כי במחנה הייתי נוראית ובקושי הצלחתי להזיז את שיינה, שלא לדבר על להפיל אותה לאדמה.
החרב נשמטה מידו של הנער, ואריק מיהר לרוץ אליה כדי לחטוף אותה.
אבל הנער היה זריז ממנו- הוא חטף את החרב במהירות וכיוון לעבר אריק. עיניי נפערו בתדהמה כשהבנתי מה הוא עומד לעשות: הוא עמד לזרוק את החרב כמו כידון אל אריק, שמעוצמת התנופה של הריצה לא מצליח לעצור את עצמו.
"לא!" מארק שאג כשהגיע לאותה מסקנה כמוני.
הוא הסתער על הנער ותלש את החרב ממנו. אני מניחה שהנער היה ממש המום כי הוא פשוט בהה במארק.
"זה על מה שעשיתם לי!" מארק אמר בזעם בזמן שריתק את הנער אל הרצפה ואז בעט בו וחבט בו בכל כוחו.
מארק, שגמר להכות את הנער, נעמד והביט בנער שנשאר שוכב על הרצפה, מייבב בכאב.
"וזה, על שניסית לגרום לי לוותר על אוט," מארק אמר.
כשהבנתי מה הוא הולך לעשות נאנקתי ומיהרתי אל אריק במין אינסטינקט כלשהו, הוא חיבק אותי בזמן שעצמתי עיניים וסתמתי את אוזניי אבל עדיין יכולתי לשמוע את צליל השבירה המחליא כשמארק דרך על פניי הנער וכנראה שבר לו את האף.
בלעתי רוק, פניי עדיין מוצמדות לחזהו של אריק, כשמארק הניח יד על כתפי.
"זה נגמר," הוא אמר.
הסתובבתי אליו. החולצה שלו היה חרוכה וקרועה, שערו היה עדיין פרוע ומלוכלך וידיו נראו ממש לא טוב.
"אלים, מה קרה לך?" אריק דרש לדעת כשהביט בידיו של מארק, בדיוק כמוני הוא ראה את העור המאוכל. זה נראה זוועה, כאילו שפכו עליו איזה חומר ממש מסוכן.
השפה של מארק רטטה כשאמר בלחש: "חומצה גופריתית,"
אריק פער את פיו בכעס והעיף מבט לעבר הנער המבוגר.
"כדאי שנצא מפה, עכשיו," הוא הדגיש ואז פנה אל מארק. "ושלא תחשוב שאתה לא תספר לנו הכל על מה שקרה,"
מארק הנהן ונראה סחוט.
"בואו רק נצא מפה," הוא ביקש. "אני חייב אוויר צח,"