׳עלטה של צללים׳

׳עלטה של צללים׳

״תחת מעטה הצללים החשוכים שלי,
כנגד כל השדים הלוחמים שבי,
תחת מצולות פחדי הנושנים, 
תחת כל המסכות של החיים,
הצלחת אתה לחדור,
לסלק את העלטה,
להשכין מעט אור.

בכל צעד שאני צועדת,
אחרי הם רודפים,
הצללים שלי,
אני נרדפת,
בדעתי נטרפת, 
מפוחדת משדי.

בעת שרגלך דורכת הם נעלמים,
מסתייגים, נרתעים,
אחורה הם נסוגים,
אל נבכי מוחי הם שבים.

אין בכוחי להילחם, 
אין ביכולתי להתנקם,
לגרשם מראשי,
מחיי, מתוכי.
ואתה בשבילי, מושיעי,
המלאך הנוקם.

בשבילך אשאר,
לך אחכה, 
לך אצפה,
בזרועות פתוחות,
בחיוך של ׳תודה׳,
בעיניים נוצצות,
דמעות של תקווה.

ובכל אשר תלך, לך אהיה דרך,
אסלול לך שביל,
אותך בבטחה אוביל.
אחרייך, לפנייך,
עם לפיד של אש,
כשפי הגנה פי לוחש.

שהשמש תמיד תאיר את דרכך,
שלא תדע צער ורק תקווה,
שבך תמיד תישאר האמונה.
ואני רק אתפלל, אייחל,
מעלייך לסלק את החושך,
לנקות את האובך,
את החלל מעלייך לצבוע במכחול,
בצבע כחול כמים.
אותך אל ביתך יישאו השמיים.״