יומני היקר – פרק 20

יומני היקר – פרק 20

 
*נקודת מבט – ג׳ני*
"רוצה לצאת איתי?" שון שאל והרגשתי איך העולם מפסיק לעבוד. לא האמנתי למה ששמעתי.  
"מ-מה?" שאלתי, המומה לחלוטין. אני שמעתי נכון?
"שאלתי אם את רו-רוצה לצאת איתי… אם לא א-" התחיל לומר בחשש אך קטעתי אותו. 
"אני אשמח" אמרתי וחייכתי חיוך מאוזן לאוזן. רק אלוהים יודע כמה חיכיתי לרגע הזה.
"מ-מה?" הוא שאל וקם מהכיסא לעברי. יושב על המיטה. 
"אני אשמח לצאת איתך" אמרתי שוב והפעם שנינו חייכנו. 
"אני לא מאמין" אמר ונאנח, אבל מאושר.  
"את בטוחה?" שאל לפתע ומבט מודאג עלה על פניו. 
"אתה רוצה שאתחרט?" שאלתי מבולבלת. 
"לא, לא, לא, ממש לא" אמר במהירות וחייך. 
"אוקיי" אמרתי וצחקתי על תגובתו. 
"אני לא מאמין." אמר שוב. 
"מה את עושה?" שאל כשראה שאני מנסה לסדר את עצמי למצב ישיבה. 
"מנסה לשבת?" שאלתי רטורית. 
"אני לא מרשה לך. את צריכה לנוח" אמר ודחף אותי קלות על מנת שאשכב שוב. 
"טוב אמא" אמרתי ונאנחתי. מה שגרם לו לגחך מעט.
 
*נקודת מבט – שון* 
"טוב אמא" ג׳ני נאנחה. זה גרם לי לגחך מעט.
"מתי את משתחררת?" שאלתי ואחזתי בידה. 
"אני באמת לא יודעת, אני צריכה לשאול את אמא שלי" אמרה וחיזקה את אחיזתה בידי. 
"אני רוצה לקחת אותך לדייט כשנצא מפה." אמרתי בביטחון. 
"דייט? איפה?" שאלה מסוקרנת. 
"הפתעה" אמרתי וקרצתי. 
"אני שונאת הפתעות." 
"אני יודע."
"רשע." אמרה ושילבה את ידיה כמו ילדה קטנה. 
"כן, אבל את עדיין אוהבת אותי" אמרתי וחייכתי. 
"לפעמים"
"ועכשיו מי הרעה?" שאלתי עם הפרצוף הכי חמוד שיכולתי לעשות. 
"עדיין אתה." אמרה והוציאה לי לשון. 
התכופפתי מעט ונישקתי את מצחה קלות. 
"אתה עייף?" שאלה ג׳ני וליטפה את לחיי. 
"לא, לא ממש" שיקרתי. אני נורא עייף אבל אני רוצה להיות קצת עם ג׳ני. 
"מתי הייתה הפעם האחרונה שישנת?" שאלה ולרגע חשבתי שאני מדבר עם אמא שלה. 
"לפני כמה ימים" אמרתי בקול חלש. מפחד שהיא תשמע ותתעצבן. 
"מה? למה לא ישנת מאז?" שאלה מודאגת. 
"פחדתי שתתעוררי" עניתי ופיהוק יצא מפי. 
"שון, לך לישון בבקשה" אמרה בקול מתחנן. 
"אבל-"
"בשבילי?" 
"בסדר." אמרתי וקמתי מן המיטה מתקדם לכיוון הספה הקטנה שהייתה ליד החלון. 
"מה אתה עושה?" שאלה ג׳ני בטון מבולבל. 
"הולך לישון" אמרתי כמובן מאליו. 
"אבל למה על הספה?"
"איפה עוד אוכל לישון?" שאלתי ובחנתי את חדר. כל מה שהיה בו זה ספה, מיטת חולה, שידה קטנה וכיסא. איפה היא רוצה שאני אישן? על השידה?
"איתי" אמרה וזזה מעט לצד, מפנה לי מקום. 
"את בטוחה שזה בסדר?" שאלתי והרמתי את גבתי. 
"כן" אמרה וטפחה על המיטה, מסמנת לי לבוא. 
"אוקיי" אמרתי והתמקמתי על המיטה. 
בשנייה שהתמקמתי על המיטה הרגשתי איך ג׳ני ממקמת את ראשה על חזי. 
"לילה טוב" היא לחשה. 
"לילה טוב" עניתי בלחישה וליטפתי את שיערה, שוקע לאט בשינה עמוקה, עם ג׳ני בידיי. 
 
-כעבור כמה שעות-
*נקודת מבט ג׳ני*
"ג׳ני?" שמעתי מישהו קורא בשמי ומזיז את גופי קלות. 
"ג׳ני?" קרא הקול שוב. 
פתחתי את עיני וגיליתי את אמא ואצילי עומדות ליד מיטתי. 
"את משוחררת, אנחנו יכולים ללכת הביתה" הן אמרו שמחות כשראו שאני ערה. 
"יופי. א-איפה שון?" שאלתי כשהבחנתי ששון לא לידי. 
"לא יודעת, הוא אמר שהוא חייב ללכת לסדר משהו. אבל הוא ביקש שאביא לך את זה" אמרה אמא והגישה לי פתק קטן. 
 
׳היי ג׳ני 3>
אני ממש מצטער שאני לא שם כשאת מתעוררת אבל אני חייב לסדר כמה דברים בשביל ה..דייט שלנו. ואו את לא יודעת כמה כיף זה להגיד את זה.
בכל מקרה, תהיי מוכנה בשבע אני אבוא לאסוף אותך. 
אוהב. 
שון 3>׳
 
קראתי את המילים שהיו כתובות על הדף פעם אחר פעם. 
אני לא מאמינה שהוא לקח את עניין ה-׳דייט׳ הזה ברצינות. 
עכשיו אני באמת מסוקרנת.. לאן הוא כבר יכול לקחת אותי? למסעדה? לים? לסרט? כמה מקורי שון כבר יכול להיות?
נאנחתי קלות בעודי מקפלת את הפתק ותוחבת אותו לכיסי.  
"את יכולה לעזור לי לקום?" שאלתי את אמילי שישבה על הספה. 
"בטח" אמרה וקמה במהירות לעזור לי. 
כעבור חצי שעה היינו שלושתנו בדרך לבית. מקום שלא הייתי בו כמעט שבועיים. 
"סוף סוף בית!" צעקתי לחלל הריק בשנייה שרגלי נכנסה לבית.
"אני מבינה שהתגעגעת" אמרה אמא בגיחוך קל.
"מאוד. אני בחדר שלי" אמרתי ורצתי במעלה המדרגות.
נכנסתי לחדר שלי באיטיות, בוחנת אותו לאט, לאט. הכל נשאר בדיוק כמו שעזבתי אותו. נחמד לדעת שלא חשבו לסדר פה. 
הסתכלתי בשעון שהיה מונח על שידת הלילה שלי. '18:00' היה כתוב במספרים זוהרים. 
'עוד שעה לדייט שלי עם שון' חשבתי בליבי, התרגשות מתחילה להציף את ליבי. 
אני לא יכולה לחכות עד שאראה לאן הוא לוקח אותי .
החלטתי להתחיל להתארגן, לא רציתי לחכות עד עשרה ל7 ולהידרס שוב. 
כשסיימתי להתארגן השעה הייתי רבע לשבע. החלטתי לרדת למטה ולצפות בטלוויזיה. 
"לאן את הולכת?" שמעתי את קולה של אמא מאחוריי. לרגע שחכתי שבכלל לא הודעתי לה ששון לוקח אותי לדייט.
"לדייט?" אמרתי בשאלה. איך אני מספרת לאמא שלי שהילד ששנאתי כל ימי חיי הוא עכשיו ה..חבר שלי?
"נחמד, עם מי?" שאלה והתיישבה לידי.
"שון" לחשתי, מקווה שהיא לא שמעה אותי.
"איזה שון?" שאלה בקול מופתע והרימה את גבתה
"שון… ג'יימס?" 
"את יוצאת לדייט עם שון?" שאלה אמא בתדהמה. 
"כן." אמרתי וחייכתי קלות. הרמתי את ראשי מוצאת את פרצופה השמח של אמא.
"למה את כל כך שמחה?" שאלתי וגיחכתי למראה האימא המאושרת שלי.
"אני לא מאמינה שסוף סוף אתם הסתדרתם. אני מחכה לזה כל כך הרבה זמן" אמרה ונאנחה באושר.
"באמת?" שאלתי מבולבלת.
"כן, הרי היה ברור שאתם אוהבים אחד את השנייה, נחמד לדעת שסוף סוף עשיתם עם זה משהו"
"רגע, מה זאת אומרת היה ברור? את ידעת שאני אוהבת את שון?" שאלתי, מנסה להבין עם שמעתי נכון.
"כולם ידעו מתוקה, אתם שקופים יותר ממים. אתם כנראה האנשים היחידים בעולם שעוד לא שמו לב" אמרה וגיחכה. 
"מוזר" אמרתי והבטתי קדימה.
"לאן הוא לוקח אותך?" שאלה אמא אחרי מספר שניות של שקט.
"אני לא יודעת, הוא לא מוכן לגלות לי" אמרתי בייאוש.
"אל תדאגי, אני בטוחה שזה מקום יפה" אמרה אמא וטפחה על כתפי. 
"גם אני" אמרתי ושמעתי קול צופר מבחוץ.
"אמא, יש לימוזינה בחוץ!" צעקה אמילי מהקומה העליונה. 
"לימוזינה?" שאלנו אני ואימא ביחד ויצאנו לחצר, מופתעות לגלות שאמילי דיבה אמת, באמת יש לימוזינה בחצר. 
"מישהו השקיע" אמא לחשה באוזני וצחקה מעט. 
"אמא דיי" התחננתי בשקט. 
"היי" שמעתי את קולו של שון לידי. הפניתי את ראשי, מופתעת לגלות את שון עומד מולי בטוקסידו רשמי ופרח בידו. 
"היי" אמרתי מבוישת והרגשתי איך אני מתחילה להסמיק.
"אני בפנים, תתנהגו יפה" אמרה אמא וקרצה. 
"ביי אמא" אמרתי, דוחפת אותה לבית. למה אימהות חייבות לעשות לך בושות מול הילד שאת אוהבת?
"את נראית יפה הערב" אמר שון והושיט לי את ידו. הסתכלתי מטה על השמלה שלבשתי. היא לא הייתה מהודרת, אבל אהבתי אותה. 
"תודה, גם אתה נראה טוב" אמרתי ושילבתי את ידינו. 
"זה בשבילך" אמר והגיש לי את הורד שהיה בידו. לקחתי אותו מידו בשמחה והחזקתי אותו קרוב לליבי.
"את מוכנה?" שאל ופתח עבורי את הדלת.
"מוכנה" אמרתי ונכנסתי בביטחון ללימוזינה. 
"אתה יכול לנסוע" אמר לנהג כשישבנו בתוך הרכב המהודר. 
"אז לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי והפניתי את מבטי אליו, מקווה לתשובה. 
"הפתעה" אמר וחייך. "מה שמזכיר לי, שימי את זה בבקשה" אמר והגיש לי כיסוי עיניים שחור
"מה זה?" שאלתי והחזקתי את פיסת הבד בידי.
"כיסוי עיניים" אמר כמובן מאליו.
"ואני אמורה לשים אותו עלי?" שאלתי, מוודאת שהבנתי את כל הסיטואציה נכון. 
"אמת" אמר וחייך. "תני לי, אני אעזור לך" אמר ושם לי את כיסוי העיניים. 
"אני מפחדת מהחושך" אמרתי כשסיים לחבוש את עיניי.
"אני אשמור עלייך" אמר והחזיק את ידי. 
"אתה כזה קיטשי" אמרתי וצחקתי. 
"כן, הבנתי שבנות אוהבת את זה" 
"לפעמים" הודיתי. 
לאחר נסיעה של כעשרים דקות האוטו עצר. לא היה לי מושג קלוש של איפה אנחנו. שון כל הזמן החליף נושא כשדיברנו על מקום היעד שלנו. 
"הגענו" שמעתי את שון אומר בשמחה והדלת נפתחה.
"בואי" אמר והחזיק את ידי.
התחלנו ללכת, שון מחזיק בידי ואני הולכת בחשש אחריו. אחרי כמה דקות של הליכה מייגעת שון הפסיק ללכת.
"את יכולה להוריד את כיסוי העיניים עכשיו" אמר וחיבק אותי מאחור.
"תודה לאל" אמרתי עם חיוך והושטתי את ידי לכיסוי העיניים.
"אני לא מאמינה" אמרתי כשראיתי איפה אנחנו.