זיכרונות.

זרזיפי גשם זולגים על גבי בלי הפסק, כהד לדמעות היורדות מעיניי.
מתוך הבכי, אני מנסה לראות את עצמי מבחוץ. אני רואה נערה בודדה, כאובה, יושבת לבדה באמצע, נו, שום-מקום. אני רואה את כתפיה רועדות, את חזה עולה ויורד. אני שומעת את היבבות השקטות היוצאות מפיה, את נשימותיה המהירות – כאילו רואה את הצל הקודר שרודף אותה.
ואני נזכרת. נזכרת בלילה כמו הלילה הזה, לילה שהיה לפני שנים מספר, כאשר הייתי ילדה קטנה וחסרת דאגות. חיוך עולה על פניי. כמה תמימה הייתי אז.
אני נזכרת איך אהבתי אז לרוץ בגשם.
הייתי קטנה, קטנה מאוד אפילו, בלילה ששינה את חיי, ששינה אותי לבלי היכר.
הלכתי ברחוב, בלילה. פחדתי מהחושך. חיבקתי את עצמי, כמו עכשיו. אז עשיתי זאת כאילו כדי לשמור על עצמי. היום אני מנסה להחזיק עצמי, שלא אפול ואתפרק ואתפזר למיליארד חתיכות קטנטנות. שמעתי יבבה קורעת לב, והפניתי את ראשי הצידה. מצאתי את עצמי מביטה בגור כלבים קטן, בודד, רועד מקור.
הו, אילו רק יכולתי לחזור אחורה, לשנות את מעשיי!
אבל לא. ברוב טיפשותה של ילדה קטנה לקחתי את הגור לביתי, טיפלתי בו, נקשרתי אליו.
ואז הוא דיבר אליי.
הייתי קטנה מספיק כדי שלא אחשוב שאמור להיות בזה כדי להבהיל אותי, להדאיג אותי, לגרום לי לתהות לשפיותי. הייתי קטנה מספיק כדי לספר את זה לכולם, ולצפות שיאמינו לי.
אבל לא קטנה מספיק כדי שאחרים יבינו.
אולי, במבט לאחור, היו הם צריכים לקחת אותו ממני. לבדוק אותו. להבין שאיני משקרת. אני מבינה למה עשו כפי שעשו, וממשיכה לתהות מדוע.
הם לקחו אותי. לא לבדיקות. לא לפוליגרף.
למקום שכולו לבן, ואין בו איש שיקשיב לי. למקום שכולו לבן, ואין בו רגע אחד של שלווה. של יופי. של טוהר. רק אנשים, פנים שלא הכרתי ולא רציתי להכיר.
התהלכתי שם, יום-יום, בלי להבין מה רוצים ממני. התהלכתי שם בכתונת לבנה, צמודה, בלי אפשרות להניע את ידיי. התהלכתי שם כרוח רפאים. לא גוף, לא חיים, לא רגש. רוח. התהלכתי שם בפנים אטומות, קרות, נאבקת בגלי הכעס שאיימו להכריע אותי. נאבקת במקום הלבן ההוא, שעד היום איני קוראת לו בשמו, שאיים לשלול ממני את ילדותי.
אך בסופו של דבר, במובן מסוים, הוא הצליח.
ואני הפסקתי להיאבק. עשיתי מה שאמרו לי. אמרתי את מה שהם רצו שאומר – הכל חוץ מהאמת.
כי אני ידעתי שהכלב ההוא דיבר אליי. ולא היו אלה קולות ששמעתי בראשי. ולא איש שרצה להרע לי. ולא איש שביקש למתוח אותי באכזריות.
זה היה הוא. ובפנים שלו, האנושיות כמעט, ראיתי חדווה כשלקחו אותי משם. חדוות ניצחון. הוא הבין את מה שאני לא הבנתי, ולא רציתי להבין; הוא הבין שאני הולכת ולא אחזור. הוא הבין שהוא הצליח לסלק אותי מחייו.
כעבור שנים שחררו אותי מכלאי, התירו את כבליי, הניחו לי לצאת מהמקום הנורא ההוא.
שחררו אותי לחופשי.
אך עדיין, כראוי, המשכתי להלך בפנים חסרות רגש. ללכת בלי לזוז כמעט. ללכת ולהרגיש שונה.
ואז מצאתי אדם שקיבל אותי כמו שאני. שאהב אותי, ואני אותו.
אך את הדבר החשוב מכל, את העבר הנורא שלי, שמרתי מפניו.
טעות ששינתה את חיי פעם נוספת.
אבל אני נזכרת, שוב, ותוהה אם הדברים היו קורים אחרת אם הייתי מספרת לו זאת ישירות, בהתחלה. אני מניחה שלא.
הוא גילה זאת לבד. הכעס והשיברון והצעקות חלפו דרכי בלי לפגוע. עטיתי על פניי מסכה של אדישות, זוכרת בבהירות רבה מדי את העבר. ותוהה, בעצב, למה עליו לחזור על עצמו.
וכעת אני כאן. יושבת לבדי. מוחה את הדמעות מעיניי ומדחיקה את הזיכרונות המרים.
אני קמה, ומתקדמת צעד רועד אחד. כאילו משאירה מאחוריי את העבר, וצועדת לעבר עתיד טוב יותר. הרבה יותר טוב.