לא לחינם

אני שוכבת בין ההריסות, כמעט וגוף דומם. אני לא מצליחה להזיז אף לא איבר אחד, אני מנסה ונכשלת. אני עדיין מרגישה את הכאב, הכאב החד שגורם לי לרצות לצרוח, לבקש לגאול אותי מיסוריי,אבל אני לא יכולה להגיד מילה.
כמעט וכל עצם בגופי שבורה, ואני מדממת בכבדות בגלל היריות הרבות שספגתי.אני עדיין שומעת אותם צועקים בשמי,קוראים לי, אבל אני לא יכולה לענות וגם אם יכולתי לא הייתי ניצלת.
הנשימה הופכת לאתגר עבורי,אני נחנקת מהדם הרב בגרוני.
הכאב מערפל את חושי ,העולם סביבי מטשטש לאט לאט.אני לא רואה ולא שומעת דבר, הדברים סביבי הפסיקו להתקיים, יש רק אותי ואת החשכה האין סופית.
אני מרגישה חמימות בלתי מוסברת, חמימות שמעלימה את הכאב באיטיות. ואולי הכאב לא נעלם, אלא היכולת שלי להרגיש אותו דואכת. אני לא נושמת ולא זזה, אני כבר לא מרגישה דבר; לא את הכאב ולא את החמימות.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, כמה זמן אני ככה אבל לא אכפת לי, אני לא מפחדת. אפילו אם מתתי, אני לא פחדתי למות, רציתי במוות ומשאלתי התגשמה.
"את מוכנה?", אני שומעת קול עמוק שנשמע קרוב ומרוחק בו זמנית. אני לא אומרת דבר ולא זזה, אני פשוט חושבת.
"כן, אני מוכנה", המחשבות עולות בראשי, "אני מוכנה".
אני מרגישה את גופתי מתרוממת, מרחפת ומתקדמת בעדינות לעבר מה שמחכה לי, ההרגשה נעימה, אין פחד בליבי ואין שאלות.
אני מתתי,אני מודעת לכך ואני לא עצובה ולא מצטערת. חייתי חיים,עשיתי את הדברים שעשיתי ואיני מתחרטת על דבר ,רציתי ללכת לצבא, להילחם, אפילו אם זה היה כרוך במוות.
השירות שעשיתי לא היה לחינם, הצלתי חיים ועזרתי לאנשים ואני מאושרת על כך, אני מאושרת שעשיתי משהו טוב ומועיל בחיי.
חיוך קל עולה על שפתי,אני שמחה, אני שמחה למות למען האחרים.
"ברוכה הבאה",הקול נשמע שוב. עיני נפתחות, אני כבר לא מרחפת, רגלי עומדות על דבר רך ופלומתי, לבן ויפה. שערים גדולים וזהובים ניצבים לפניי.
אני לא מהססת והולכת לעברם. הם נפתחים ואני נכנסת פנימה בהרגשה שמחה ועם הקלה קלה.
לא לחינם מתתי, שמחתי למות עבור היקרים לי ואני מקווה שיום יבוא ונפגש פה, בממלכת השמיים.