אני מצטערת

היא הוציאה אלבום שחור ומאובק, שעל כריכתו היה כתוב בכתב מסולסל "אלבום משפחת סמית", פתחתי אותו, עייני עברו על תמונה ישנה, תמונה של תינוקת שוכבת במיטה, בוכה.
"זו את" אמרה, וואו, אייך הייתי שונה, בשיער, בצבע עור…
העברתי עמוד, והבחנתי בתמונה, בה הייתה נערה בעלת עור בצבע שמנת ושיער ג'ינג'י מחייכת, וליידה נער בעל שיער שחור כלייל ועור שזוף.
זו הייתי אני, וידיד שלי מהגן, לפתע פלאשבקים עברו בראשי, מהפעם ההיא ששיחקנו בקוביות בגן, ואז המגדל התפרק, בגלל ילד בעל שיער חום כאגוז שרץ ושבר אותו.
"קארין?" נשמע קולה.
"הא?" השבתי לה, היא נאנחה והמשיכה לדפדף באלבום, הפעם ראינו תמונה שלי, ושל נערה בעלת שיער בלונדיני ועור חיוור.
זו חברה שלי מכיתה א', אני עדיין זוכרת את איך ששיחקנו בהפסקות, ואת ההפסקה שבה היא נפלה מהנדנדה והתרסקה על הרצפה.
העברנו עוד דף, הפעם הייתה תמונה שלי ושל נער בעל שיער חום כהה ועור בצבע שמנת.
זה אחי הגדול שנהרג במלחמה, אני זוכרת כמה בכיתי ששמעתי שהוא מת.
אני מצטערת,
שהאנשים האלה כבר לא איתי.