פרנויה – פרק 1

התמונות לא עוזבות את המוח שלי ולו לרגע אחד , הלהבות השורפות ואוכלות לאט לאט את המתכת השחורה של רכב הבא.אמ.וו , המשאית עומדת על הכביש השחור בלי פגע אחד , בלי שריטה כשהמכונית השחורה עולה בלהבות ומחוצה תחתיה .
הידיים שלי נשלחות אוטומטית לפניי , ואני תופסת בשערי חזק בנסיון להוציא מראשי את המחשבות הקשות מערב התאונה .
ציפורניי חודרות את עורי שבלחיי ויוצרות שריטות מדממות לאורך פניי , והכאב לא משתווה לכאב של ליבי הנשרף לאט בדיוק כמו בתאונה הקטלנית שהרגה את משפחתי במכה אחת והשאירה אותי לבד בכול העולם הדפוק הזה .
״יובל , את תאחרי ליום הראשון שלך״ שמעתי את קולו של עומר החבר הכי טוב של אחי הבכור דן שלקח אותי תחת חסותו .
כמעט לבד בעולם הזה .
״עומר אני לא הולכת לבית הספר הזה!״ קראתי אל עבר הדלת בקול הכי יציב שהצלחתי לגייס , אבל קולי קרטע עם כול מילה כאובה שיצאה מבעד לשפתיי החשוקות בכאב מהשריטות המדממות .
״יובל כבר דיברנו על זה , את חייבת לסיים את השנה האחרונה שלך בתיכון״ קולו נשמע מייואש מהבעד השני של דלת חדרי בדירה של עומר , זה היה בעבר חדר אורחים קטן שעכשיו הפך לחדרי אחרי שהורי מתו בתאונה הקשה יחד עם שתי אחיי הגדולים , והשאירו אותי תחת חסותו של החבר הכי טוב של אחי .
הוא פתח את הדלת עם מפתח מאסטר שכנראה יש לו , ״לעזאזל עומר אם הייתי ערומה עכשיו?״ שאלתי מעוצבנת , עצובה, כעוסה , ממורמרת כלפי החיים שלי שכבר לא שווים דבר .
עזבתי את כול מה שהגיוני בחיי , ועברתי מעיר קטנה במרכז הארץ , לתל-אביב הגדולה .
״שוב פצעת את עצמך ?״ הוא שאל אותי בדאגה שהתקרב לעברי , התכווצתי יותר מקופלת בפינת החדר על הרצפה , הוא בחן את השריטות המדממות ויצא מהחדר בסערה , חוזר תוך פחות משנייה עם ערכה עזרה ראשונה בידו .
״בואי״ אמר כשהוא מרים אותי לאט על ידיו כאילו הייתי רק בובת פרווה קטנה והניח אותי לאט על שידת עץ גבוה ששימשה בתור סיפרייה .
הוא חיטא את החתכים וניגב את הדם הזולג על צווארי , מגע אצבעותיו גרמו ללבי לזנק בחזי , לצמרמורת קלה לחלוף בגבי .
וקשה היה להכחיש את המשיכה המינית שלי אליו , לא כשהוא מסתובב בבית כול היום בבוקסר צמוד , חושף את גופו השזוף והשרירי .
אני לא אוהבת אותו , אני נמשכת אליו. זה שתי דברים שונים לחלוטין .
הוא הביא את קופסת האיפור שלי שנחה על שידת הלילה ליד מיטת היחיד הקטנה והוציא את המייקאפ מבפנים .
״אני יכולה להתאפר לבד״ אמרתי שולחת את ידי לקחת מידיו את הספוג הלבן שנספג בו כבר מייקאפ בעבר .
״לא בידיים הרועדות האלה״ אמר בדאגה כשהוא אוחז חזק בידיי שנשלחו לעברו , מוחץ אותן קלות בין כפות ידיו השריריות.
נתתי לידי להרפות והוא שיחרר מהאחיזה ההדוקה , ניגש לאפר אותי .
בעבר שהוא עשה כך כששרטתי את עצמי פעם אחר פעם בחודש הראשון למותם , בתירוץ שפעם איזה ילדה בתיכון שלו לימדה אותו לאפר .
הוא מרח שכבה די עבה של מייקאפ על פניי וסופג את החומר הבהיר על עורי ושריטותיי השורפות במטרה לטשטש את זה .
לא יכולתי להתיק את עייני מהפנים שלו , פנים שזופות , זיפים שחורים וקטנים שכיסו את החלק התחתון של הפנים שלו, העניים הירוקות בהירות שלו שהיו על פניי כשהוא עסוק בלאפר אותי ביסודיות ולמרוח סומק על לחיי במטרה נוספת לטשטש את השריטות .
״תעצמי את העניים״ הוא אמר לי כשהכין את האיילנר בידיו , סגרתי את אפעפי והרגשתי את המגע הקר של המברשת השחורה של האיילנר בזמן שסירטט צורה של איילנר דק ושחור בשתי העניים.
״תודה״ מלמלתי כשסיים במלאכה , הבטתי במראה שהגיש אל מול פניי .
מולי בחורה בעלת שיער חום תלתלים יפיפיים , עיינים ירוקות מבריקות מביטות לעבר פניי ובוחנות אותם .
שום סימן לשריטות שהרגע יצרתי לעצמי.
״אני אקח אותך לבית הספר, תזדרזי״ הפציר בי רגע לפני שיצא מן החדר , סוגר אחריו את דלת העץ החומה כהה .
הורדתי את הפיג׳מה הדקה מבד שלגופי, לובשת את הבגדים שעומר הכין לי מבעוד מועד ליום הראשון שלי בלימודים.
לרגליי לבשתי מכנס ג׳ינס גבוה וכחול כהה שהדגיש את רגליי הרזות , חולצת בית ספר לבנה חלקה וצמודה עם מחשוף וי קטן וסמל בית הספר מודפס עליו בשחור.
נעלתי לרגליי את הסנדלים שעומר התעקש לקנות לי למרות שלא רציתי, הוא מוציא עלי יותר מידי כסף , כסף שהוא זקוק לו .
סידרתי את שיערי המתולתל על גבי .
הבטתי מבט אחרון במראה , ׳אני…בסדר׳ לבסוף נאנחתי עם המראה שלי , משלימה איתו למרות מחאותיי ללמוד בבית הספר החדש .
אני לא מכירה שם אף אחד .
אין לי שם חברות .
אין שם מישהו שאני מכירה .
רק אני , לבדי .
״קדימה יובל!״ שמעתי את קריאותיו של עומר מהמשך המסדרון , תליתי את תיק הכבד המלא ספרים ומחברות של חברת-נייק הורוד חזק עם הסמל הכחול שעליו עומר כול כך התעקש לקנותו בשבילי.
ברגע שאני יגיע לגיל 18 , כול הכסף של ההורים שלי יירש אלי ואני יחזיר לעומר את כול המגיע לו , על כול הטרחה .
פתאום לאמץ ילדה , אחות של החבר הכי טוב שלך פתאום נופלת עלייך בלי אף אחד מסביבה , אתה היחיד שמסכים לקבל אותה .
צריך בשביל זה הרבה אומץ , יכולת ורצון כולשהו .
יצאתי מהחדר הקטן צועדת על רגליי אל עבר המטבחון הקטן שבדירה , עומר ישב שמה עם מכנס עבודה שחור ארוך , לפלג גופו העליון חולצה כחולה כהה עם סמל המוסך בו הוא עובד מאז השתחרר מהצבא.
יצאנו מהר מין הבית , בלי לברבר על שטויות , בלי ליצור שיחות חולין פשוטות.