אבודים- עונה 3 – פרק 2 – ׳התבלבלות׳

מפרק הקודם:
אני זוכרת את הכול, אני זוכרת את חיי לפני ההתרסקות, אני זוכרת את האי, אני זוכרת את כולם, אני זוכרת את כול מה שעבר עלי.
אני לא עונה לה, אני לא יודעת מה להגיד לה, אני זוכרת את הכול, אני לא יודעת איך הגעתי למקום הזה, למה אני פה, איך לעזאזל יצאתי מהאי?
״עשית תאונת דרכים, את בקומה כבר שלושה חודשים״ מילותיה המתנגנות על האוויר, מתנגנות לי על מפרטי הנשמה, מכניסה אותי להלם לא הגיוני.
״בקומה?!״.

זה חלחל לתוכי לאט לאט מרגיש לי כול כך הזוי ולא הגיוני, זה לא ייתכן שאני חלמתי את הכול ?.
את לוק? את האהבה שלי אליו? , את בלה, את ריאון ואפריל, את כולם?.
זה ייתכן?.
״את בטוחה?״ אלה המילים היחידות שיצאו מפי, מבולבלות כול כך, מלאות חוסר אמון משווע, וההרגשה הכול כך מוזרה הזאת שלא הצלחתי לתת לה שם עטפה אותי מכול עבר וסגרה עלי.
״בהחלט. הלכת במדרכה שרכב נכנס בך והעיף אותך כשלושה מטרים אחורה״ אמרה לי בקול יציב שקשה לפקפק בו, אומרת את הכול בפנים ולא חוסכת באף פרט.
הבטתי במבט ריק ומבולבל באוויר, לא מצליחה לקלוט ולהבין שככול הנראה החודשיים האחרונים שהייתי על האי הם לא אחר מחלום שהתת הכרה יצר עבורי, נגן אותו בתוך מחשבותיי.
אבל איך זה הגיוני שחלמתי על לוק?, על כולם?, איך הגיוני שהאהבה שלי אליו המרגישה כול כך אמיתית, גם עכשיו אחרי שהתעוררתי הרגשות שלי נשארו אותו דבר כלפיו, כלפי דמות בחלומי?.
״את תוכלי להשתחרר מיד אחרי שנסיים לעשות לך כמה בדיקות, לחתום על מסמכים, ותוכלי ללכת, אפשר להתקשר למישהו ?״ אומרת לי בחצי חיוך, שואלת אותי אם מישהו יכול לבוא לקחת אותי.
מי יכול כבר לבוא?
אני לא בקשר עם המשפחה שלי כבר מספר שנים, ואחי, הבן אדם היחידי שאהבתי ממשפחתי, שסמכתי עליו, מת במלחמה, מת כחייל.
חייל.
צבע המדים של לוק מהדהדים במוחי, אני זוכרת אותו כול כך טוב, כול פרט ופרט אני זוכרת בפנים המושלמות שלו, את העניים שלו, את הזיפים, את צבע העור, את השפתיים שלו.
״אין אף אחד״ אני ממהרת להגיד כשאני מבינה שאני תולה את שאלתה יותר מידי זמן באוויר בלי מענה מהצד שלי.
״דרך אגב, הגיע לפה מישהו לפני כמה שבועות, הוא אמר כשתתעוררי לתת לך את זה״ אמרה לי והגישה לכיווני מכתב לבן שעד עכשיו לא שמתי לב שאחזה בין ידייה, עדיין לא הבנתי מי היא, היא לא זכורה לי , לא מחלומותי כמה שזה כואב להגיד את זה, ולא מחיי הקודמים.
״מי את?״ שאלתי מבולבלת נורא, בקושי מצליחה לעקל את כול מה שאמרה לי, ״אני אחת האחיות שטיפלו בך, תמיד האמנתי שתתעוררי למרות שהרבה אנשים איבדו תקווה לגבייך, במיוחד הרופאים״ היא אמרה בקול מנחם, איכשהו מצליח לנחם אותי שאף אחד לא וויתר עלי, לא התייאש ממני, האמין שאני אתעורר בסופו של דבר.
זה עדיין לא מתעקל בתוך ראשי שכול מה שקרה על האי, ההתרסקות, ההישרדות בתנאים קשים, כול כאבי המוות והפציעות היו כול כך אמתיות, ובכול זאת… הם לא.
היא מסרה לי את המכתב שאחזה בידיה, מחייכת לעברי חיוך אחרון לפני שהיא יוצאת מבעד לדלת וסוגרת אותה, משאירה אותי לבד לטבוע בתוך עולם לא הגיוני, בתוך עולם שאני עדיין לא מבינה מה אמיתי, מה לא.
הבטתי על המעטפה הלבנה והחלקה, לא בול, לא מוען, לא נמען, מעטפה לבנה וחלקה מכול דבר שהוא.
קרעתי את צד המעטפה בעזרת ציפורניי, שולפת דף לבן וחלק מקופל על שלוש לרוחב.
עיניי בולעות את המילים האחת אחרי השניה, קוראות את כול האותיות שחור על גבי לבן.
•••
מריה,
איפה אני אתחיל?, זה הנסיון הרבעי שלי לכתוב את המכתב הזה, וגם פה אני חושב לא יצא לי טוב…
קודם כול , אני מצטער, אני מצטער כול כך על כול הסבל שגרמתי לך.
ולחשוב שרק בגללי את נמצאת בתרדמת, בקומה, ולפי מה שהרופאים אומרים, הם הרימו ידיים ורק נס מהאל יציל אותך.
אני מאמין שתתעוררי, לפחות אני מקווה שכן, אין יום בוא אני לא הולך לכנסייה כדי לבקש מהכומר רחמים, על החטא והעוול הכו גדול שגרמתי לך.
הרגתי אותך, אבל בכול זאת את חיה וסובלת את המוות, משפט שקשה להבין, גם אני לא מבין אותו באיזה שהיא צורה,אבל הוא עובר במחשבותיי כול כל הרבה פעמים.
אני לא יכול לתאר עד כמה החרטה שלי כול כך גדולה, עד כמה אני מצטער שבגללי הגעת למצב הזה, שאת אפילו לא יכולה לנשום בכוחות עצמך.
המעט שיכולתי לעשות זה לשלם את חשבונות בית החולים, לשלם על המכשירים שעוזרים לך לנשום, לא רציתי לוותר עלייך, לא רציתי לחיות בידיעה שאני זה שהרסתי לך את החיים ואין לי שום דרך כולשהו לעזור בכך.
זה המועט שיכולתי לעשות.
אני מקווה שתתעוררי יום אחד, תקראי את המכתב הזה ותסלחי לי, לא משנה עד כמה זה קשה היה לך, אני חייב לדעת שתסלחי לי.
עד כמה שזה ישמע מגוחך- אני מאמין שכן תסלחי לי.
אני יודע שלסלוח לבן אדם שהרס לך את החיים בגלל טעות מטומטמת זה דבר כול כך קשה, ותאמיני לי , עד עכשיו אני לא סולח לעצמי ששתתי כול כך הרבה באותו הלילה, ולמרות זאת נהגתי כשאני שיכור ואני מודע לכך, והרגע הזה שאיבדתי שליטה על ההגה ונכנסתי בך בכזאת עוצמה שעד עכשיו מכאיבה לי בלב, משגעת אותי.
אני מצטער מריה, מצטער מכול הלב על מה שעשיתי לך, על העוול הכול כך קשה שגרמתי לך.
אני מקווה שיום אחד את תסלחי לי, תסלחי לי על כך.
ושזה יקרה אני רוצה לדעת מזה, תלכי לכנסייה ברחוב טירם, אל הכומר ג׳יימס ותגידי לו שסלחת לאותו אחד שהכניס אותך לתרדמת.
אולי זה יקרה אחרי שאני אמות, אולי לפני, אולי כעונש מהאל אני יגיע למצב שהכנסתי אותך בעצמי אליו.
עד כמה שאני נשמע מטומטם, ואיש דתי, אני לא , אני הכי לא דתי שיש.
אבל מה שקרה איתך, הרגיש לי כול כך נורא שהייתי חייב להתוודאות על מעשי.
ואם המשטרה תגלה, אני ינעל מאחורי סורג ובריח, ושזה יקרה אין אחד שלא יהיה שמח ממני, כי את האמת- מה שגרמתי לך לעבור לא שווה שאני יחיה את חיי, הרסתי את שלך, אז מגיע שיהרסו את שלי, לא ככה?
בטח גרמתי לך לכאב ראש נוראי עם כול המכתב הארוך הזה, עם כול המילים החסרות הגיון שכתבתי לך, את בטח שונאת אותי בלב שלם, ולא מוכנה לסלוח.
אבל את לא יכולה להאשים גבר על שניסה את מזלו.
XX.
•••

סיימתי לקרוא את המכתב, עייני פעורות ובוהות בדף עם המילים הצפופות, המכתב הכול כך ארוך שגרם ללב שלי להתבלבל בינו לבין עצמו, ומוחי לא מבין את פשר הדברים.
אולי זה ישמע מטורף, אבל סלחתי לו, איכשהו הלב שלי מבין שלנטור טינה לא יעזור בכלום, אולי הוא גרם לי להכנס לתרדמת לשלושה חודשים, אבל בתרדמת הזאת חלמתי כול כך הרבה דברים, דברים שאהבתי, שאני עדיין אוהבת.
אולי קצת מאוכזבת שזה נגמר, והרגשות שאני חשה כול כך אמיתיים ונכונים לגבי הכול.
אבל מה אני אמורה לעשות עכשיו?
סלחתי לאותו הגבר שהעלים שלושה חודשים מחיי.
אני עדיין מבולבלת נורא מכול מה שקורה.
מכול עניין התרדמת, הקומה בה נמצאתי בזמן האחרון, וכול החודשיים האחרונים שיגעו את המוח שלי בצורה שאי אפשר לתאר במילים.
אבל עכשיו, אחרי שהכול נגמר, אחרי שהדברים עומדים לפני לא מובנים, לא מוסברים, ועדיין נורא מבלבלים.
לאן דרכי פונה עכשיו?