A-188
מקווה שאהבתם , יש עדיין קוראים לסיפור הזה?

בפרק הבא:
לאן שובל נעלמת במשך שעות ?
ואיפה הארי בכול הדרמה הזאת?

בפרקים הבאים:
ריב קטן בין אביה לזאין, אור ונייל חוזרים מניו מקסיקו
אביה ואור מסיימות את השנה האחרונה שלהם בבית הספר לאומניות
יש למה לחכות;)

לרקוד – פרק 57 (1D)

A-188 15/09/2013 1090 צפיות 5 תגובות
מקווה שאהבתם , יש עדיין קוראים לסיפור הזה?

בפרק הבא:
לאן שובל נעלמת במשך שעות ?
ואיפה הארי בכול הדרמה הזאת?

בפרקים הבאים:
ריב קטן בין אביה לזאין, אור ונייל חוזרים מניו מקסיקו
אביה ואור מסיימות את השנה האחרונה שלהם בבית הספר לאומניות
יש למה לחכות;)

נועם/ליאם

עייני לאט לאט נפקחות, ההרגשה הבוערת שעטפה אותי קודם לאט לאט נעלמה, ועכשיו פעמה בשקט בגופי, מנסה לשלהב את הלהבות על הרגשות השרופים ואין שום בסיס.
אור לבן חודר לי לעיניים, אני מרגישה יד העוטפת את ידי, חזק כול כך שמא היד תשחרר אברח לעד.
הראייה לאט לאט מתבהרת לי ואני רואה את הדברים כמו שהם כנגד עיניי, חדר בית חולים לבן בוהק, אור לבן, קירות לבנים, מיטה לבנה, סדינים לבנים.
עייני פגשו בליאם, ישן לצד המיטה עליה שכבתי וידי לחוצה בתוך ידו, זה גרם ללב שלי להזדעזע בשניה אחת, להתכווץ במהירות ולהקרע ממקומו.
עיניו עצומות, פניו ניראו עייפות כאילו לא מש מליד מיטתי שעות רבות.
אביה ישבה על ספת בד כחולה מרופטת בקצה החדר, נשענת על ידה ורדומה גם היא.
לא ידעתי מה לעשות, איך אני אמורה לברוח מליאם שהכוחות בגופי בקושי מורגשים.
אני רוצה לסלק אותו ממני, אבל הלב שלי שנקרע ממקומו ונזרק רחוק ממני עדיין אוהב בלב שלם את הגבר שלצידי.
איך אני אמורה לסלוח לו? , אחרי שהוא בגד באמון שבנה 7 שנים שלמות, בעוד שבוע שמונה.
עיניו לאט לאט נפקחו, גורמות לנשמתי לעצר, כשעיניו החומות שוקולדיות פוגשות במבטי במבט רך, אוהב, מתחרט כול כך.
״נועם״ קולו נשבר יחד עם ליבי, לא יכולתי לומר כלום, לדבר, לא ידעתי איך לסלוח לו, למרות שכול כך רציתי, כול כך רציתי לנשק את השפתיים שאני אוהבת.
אבל איך אני אמורה לסלוח לו? איך בדיוק?
״אהובה שלי איך את מרגישה?״ קולו מהדהד באוזניי, המילים האלה גורמות ללב הרחוק ממני להתכווץ, ולמה בכלל?.
רוב הנשים שהגבר שלהן בגד בהן, ישנאו את הגבר בלב שלם, ובכול זאת אני- אוהבת את ליאם.
לא עניתי לשאלה שלו, תולה את המשפט באוויר שומרת על שתיקה, עדיף על דיבור ועל שטויות שאני אגיד, רציתי להרגיש את הידיים שלו עוטפות את הגוף שלי, אבל המחשבה שהידיים שלו עטפו גוף אחר גורמות לי לבחילה.
״אני כול כך מצטער״ הוא מלמל כאוב כשהוא מבין שרק על זה אני חושבת, שזה הדבר היחידי שלא יוצא ממחשבותיי, פועם ליד הלהבות החלשות שממלאות אותי, לא שורפות, רק מעלות עשן חסר משמעות.
״איך אני אמורה לסלוח לך ליאם?, איך אני אמורה לבטוח בך שוב?״ המילים יוצאות מפי לאט, כנגד רצוני לדבר, המילים מבליחות לאט מבעד לשפתיי מחוספסות, כואבות.
״אני יודע שדפקתי את עצמי, אני יודע שהרסתי את האמון שלך בי, אני רוצה לשקם את הקשר, אני אוהב אותך נועם, את יודעת שאני אוהב אותך הכי שיש בעולם הזה, אני מצטער על מה שעשיתי לך, אני כול כך מצטער!״ הוא אומר בשטף של מילים ואותיות שגורמות ללב שלי לטבוע בתוך ים שחור של רגשות, מחפשות משהו להיתמך בו בכדי לא לטבוע.
באיזה שהיא צורה אני יודעת שלשמור טינה זה יהיה מטומטם, הוא אוהב אותי, אני אוהבת אותו, אז מה בדיוק עוצר בעדי? .

*

המבט שלה שבר אותי, אני כול כל מתחרט על מה שעשיתי, זאת הטעות הכי גדולה שעשיתי בכול חיי, אם היא לא תסלח אני לא חושב שאני יצליח להמשיך בחיי.
אני אוהב אותה, אבל קשה לי לראות את המבט המהוסס שעל פניה ששובר אותי לאט, מה אני עוד יגיד כדי שתאמין לי?
״נועם בבקשה, תתני לי הזדמנות אחרונה, אל תשליכי 8 שנים של אהבה לפח בגלל סטוץ מטומטם שעשיתי ברוב טיפשותי, אני לא יוותר עלייך, אני אלחם כול עוד הנשמה שלי בגופי, אני אוהב אותך, את אהבת האמת שלי. בבקשה תסלחי לי, רק הזדמנות אחרונה, ואם תרגישי שזה לא נכון, שזה לא מרגיש לך אמיתי יותר, תשליכי אותי, תזרקי אותי כמו זבל- זה באמת מה שאני״ אמרתי לה את כול מה שעל הלב שלי, את כול מה שהכביד עלי כבר במשך כמעט חודשיים מאז שזה קרה, מאז שנתתי לדבר המטומטם הזה להכנס לחיים שלי, להרוס אותי.
שקט רעם באוזניי במשך דקות ארוכות, דקות שלא נגמרו וכול דקה שעוברת זה מרגיש לי כמו נצח שלם בלעדייה, נצח שלם בלי אהובתי.
והלב שלי כול כך כואב, לחוץ, מחכה כבר שהיא תענה, מקווה שהיא תסלח למרות שהסיכויים כול כך קלושים ונמוכים שזה נשמע אבסורד למדי.
כעבור דקות ארוכות היא מהנהנת לאט בראשה , גורמת ללב שלי לקפוץ במקומו בשמחה.
״אל תאכזב אותי״ המילים יוצאת מבעד לשפתייה שאני קם ממקומי מליד מיטת בית החולים עליה היא שוכבת ואני מחבק אותה כול כך חזק בין ידיי, שואף את ריח שערה הנעים אליו כול כך התגעגעתי.
ושפניה מתקרבות לשלי, ושפתייה נצמדות לשלי הלב שלי נמצא ברקיע השביעי.
״אני אוהב אותך נועם פיין״ אני לוחש בשקט, מודע היטב למילים שיוצאות מבעד לשפתיי היא מגחכת בשקט ושפתייה מתעקלות לחיוך קטן.
״נועם קולינס״ היא מלמלת לעברי מתקנת את הטעות שלי, למרות שבשבילי היא לא טעות, אני רק צוחק בשקט, מופתע שאביה לא התעוררה מהרעש שעשינו.
״יום אחד את תיהיי״ אני לוחש באוזנייה, מלטפת את הלחי הרכה שלה, החום הגבוה שהיה לה ירד אחרי כול התרופות שהזריקו לה, שפתיי מתקרבות לשפתייה ואני מכניס אותה לתוך נשיקה נעימה וחמה, מתמכר לטעם שפתייה, הטעם הזה , כול כך התגעגעתי.


תגובות (5)

יש קוראים אני קוראת את הסיפור שלך כל הזמן!

15/09/2013 07:06

מושלם

15/09/2013 07:11

מהמממםםם!!!
תמשיייכייי

15/09/2013 08:02

וואו אביה קראתי את כל הפרקים וזה מדהים!
הסגנון כתיבה שלך כל כך יפה ומיוחד! תמשיכי אני נואשת לעוד :)

16/09/2013 00:03

וואוו אין דברים כאלה!!!

16/09/2013 03:22
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך